ניפצה את הסטריאוטיפ / טור
הלחץ באוויר, הציור של ג'ון סנואו, הדציבלים של טרנר ועיר שלמה שדחפה את ברדה ומליקסון לתוך הרחבה. הפועל באר-שבע הכירה היטב את הדימוי שהדביקו לה וידעה שהיא חייבת לבעוט בו לכל הרוחות. וחוץ מזה, מי אמר שמכבי חיפה מועדון ספורטיבי ושבתל אביב יותר בטוח מאשר ברמאללה?
אחרי 40 שנה - סיקור חגיגות האליפות
- תקציר המשחק ההיסטורי וההנפה
- הארץ המובטחת / אורי קופר מנתח
- כל התגובות והחגיגות מהלילה המרגש
- מוקדמות הצ'מפיונס: ב"ש תהיה לא מדורגת
- מלאונרדו ועד טרנר: הדרך של ב"ש לאליפות
דימוי שני: ביציע הדרומי, הכי רועש והכי כייפי בטרנר, תלו לפני שריקת הפתיחה שלט ענק עם הכיתוב הבלתי מתפשר you win or you die . בשני הצדדים של הטקסט מצוירות דמויות ממשחקי הכס, מחאליסי ועד ג'ון סנואו. זה נראה מרשים ודרמטי, אבל לרגע מתגנבת תהייה: מי המשוגע שתולה בערב כזה כרזה עם הדמות של "האיש שקם מן המתים"? זה דימוי שיושב יותר מדי טוב על הקולגות ממכבי ת"א, אלה שחזרו מהקבר של מינוס חמש נקודות. והדבר האחרון שרוצים בדרומי זה להעיר את השד הצהוב. ובטח שלא את השדים שמרחפים מעל העיר כבר שבוע.
דימוי שלישי: סכין בלב. אין מילים עדינות יותר לתאר את הכדור ששלח פיראס מוגרבי לרשת בדקה הרביעית. מפתה לספר על שקט מקפיא שאחז באצטדיון שעד אותו רגע היה מוטרף מאנרגיות ודציבלים, אבל זה לא בדיוק היה שקט. הייתה שם מן נהמה עמומה, רחש משונה שאם חייבים להגדיר אותו נדמה לי שככה נשמע הסאונד של אצטדיון שלם שהלב שלו נופל לרצפה.
דימוי רביעי: תזרקו את הדימויים לפח ותתחילו להכניס כדורים לרחבה – זו בגדול הייתה שיטת המשחק של באר-שבע החל מהדקה השביעית. שלוש דקות של הלם, אבל אז מישהו נזכר שכדאי להרים את הלב מהרצפה כי אחרת גם הכבוד יהיה זרוק שם ורק אלוהים יודע כמה אנשים יתנדבו לדרוך עליו.
ופה חייבים להגיד מילה על הסאונד של טרנר. וויזואלית האצטדיון לא בנוי הכי מרהיב שיש, אבל האקוסטיקה והאנרגיה שיש בו הן בלתי רגילות. השילוב בין האדריכלות המדויקת לרעב של עיר שלמה ייצר אתמול סאונד מופרע בווליום שלו. עם כזו דחיפה איך בכלל אפשר שלא לנצח, היה ברור שמתישהו הכדור ייכנס לרשת של רן קדוש. אם תשאלו את מליקסון, ברדה וכל יתר האדומים, הם בוודאי יספרו שאלו היו מהרגעים הנדירים בהם גלי קול הופכים למשהו כמעט פיזי, מוחשי, כאלה שמזיזים אותך קדימה.
כל מי שהיה באצטדיון טרנר אתמול הרגיש את זה בשלב מסוים: בסופו של דבר לא היה סיכוי שהפועל באר-שבע לא תיקח את האליפות הזו. עם הדחיפה של הקהל, עם הרוח שסחפה את העיר ועם היכולת המקצועית שהמאמן והשחקנים מפגינים מתחילת העונה, זה היה חייב לקרות. דווקא השער המוקדם של סכנין, נתן לשחקנים של ברק בכר מספיק זמן להתעשת, לדחוף את הכדור לתוך הרחבה ומשם כבר הרי תופיע הרגל שתכניס אותו פנימה. לא משנה אם זה בוזגלו, מליקסון או שהר, היה ברור שהכדור ייכנס. היה ברור שבאר-שבע תצא מפה אלופה.
התסריט לא יכול היה להיגמר אחרת, לא העונה. ידיים מזיעות? ננגב אותן. מכבי ת"א חזקה? אנחנו עוד יותר. זהבי ווינר? גם ברדה ומליקסון. הפעם יש פה משהו אמיתי.
הגיע הזמן לבעוט בכל הדימויים והסטריאוטיפים. אחרי 40 שנה אפשר להכריז שוב ובקול הכי צלול ובהיר שיש: הפועל באר-שבע אלופה.
שחר, זהבי ורמאללה
ועוד שתי הערות בשולי העונה שנגמרה אתמול:
1. חובה לבדוק את המנגנון הנפשי שגורם לנו לחשוד אוטומטית ומראש בסכנין בחוסר ספורטיביות בעוד עם מכבי חיפה, קבוצה שמקבלת צהובים בכוונה וחוטפת שישייה במחזור שמכריע
אליפות, אנחנו נוטים להיות סלחנים ולהתעורר רק ביום שאחרי. נו, טוב, מועדון של יעקב שחר לא יכול להיות "בלתי ספורטיבי", זה סטריאוטיפ ששמור לסכנין ובית-שאן.
2. תזכורת: בנובמבר 2014 פרץ אוהד לדשא בבלומפילד במהלך הדרבי ותקף את קפטן מכבי ת"א ערן זהבי. באוקטובר 2015 קטטת אוהדים במרכז העיר הסתיימה עם גרזן שנעץ אוהד בית"ר ירושלים בראש של אוהד הפועל ת"א. במאי 2016 הותקף קפטן מכבי חיפה יוסי בניון ביציע בבלומפילד ע"י אוהד מכבי ת"א.
עכשיו בטוח זהבי יעדכן את הקלאסיקה הגזענית שלו מלפני חודש: "לא ידעתי אם אני משחק בישראל או ברמאללה"?
לפנייה לכתב/ת 
