"פוליאקובים": שנונה ובהמית

עבורי כצופַה מדובר בהתגשמות של חלום. "הפוליאקובים", דוקו-ריאליטי שבועי שבו, ובכן, בו מככבת יעל פוליאקוב (ושני פרקים שלו עלו אתמול, ה', 20:15 ב- 3HOT). על פזרנותה, מלתחתה והכריזמה המעלפת שלה, פוליאקוב היא לגמרי המתנה שלא מפסיקה לתת. אחרי "הכל דבש" ו"גולשי ספות" ו"פעם בחיים" שאליהן היא רתמה את עצמה בדרגות משתנות של ריאליזם, מגיע הרגע בו אצולת פוליאקוב חוגגת את הקיום שלה בדוקו ריאליטי – סליחה, דוקי ריאליטי שמן הראוי שיגיע עם אזהרת התמכרות.

מבין הדוקו-ריאליטי שקמו פה, "פוליאקובים" הוא אולי המוצלח ביותר בטשטוש טביעות האצבעות הגסות של הקטעים המבוימים והמתוסרטים. יעל פוליאקוב מופיעה ברשימת הקרדיטים ליוצרים כמו גם בזו של תסריטאי הסדרה, ובהקרנה החגיגית היא הסבירה שמדובר בסדרה על משפחה, ואם כבר ככה, בשביל מה לה לקחת שחקנים? היא יכולה לתת למשפחה שלה לשחק את עצמה. אם זה עבד ב"הכל דבש" עם פולי ושוש, למה שזה לא יעבוד כאן?

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"יום האם": כולנו שפויים בעולם מטורף

"המירוץ למיליון": התחלה מבטיחה

"משחקי הכס": לבן הוא הלילה

המתנה שלא מפסיקה לתת. "הפוליאקובים"(צילום: אוהד רומנו)

ובדיעבד היא אכן צדקה. נכון, הפרק הראשון קצת מורח מידי את עניין "הסירוב המשפחתי לקחת חלק בדוקי", ובפרק השני המשפחה עדיין מתעקשת לדסקס לא מעט את הסדרה עצמה בסדרה עצמה, אבל הדבר שפוליאקוב כל כך טובה בו – טשטוש הגבול בין התסריט למציאות – עובד מצוין עם השחקנים המקוריים. ובצדק. הכל בחוץ במשפחת פוליאקוב. בחוץ בחוץ בחוץ. הם כל כך בוטים וטבעיים שקל מאוד קל להאמין שהם מתנהגים ככה גם כשהמצלמות לא שם. כל תסריטאי היה טופח לעצמו על השכם אם היה מצליח לכתוב דמויות כאלה.

לא כולם יעופו על הסגנון שלהם, זה ברור. הם לא עממיים בשום צורה, תודה לאל, השפה שלהם לא סטנדרטית, ובכל רגע נחצה אצלם עוד גבול. כולם כאחד הם טיפוסי קצה - אפילו איתמר ואלעד, החוליות השפויות יחסית. ותשכחו מלהסתכל עליהם ולראות אותנו, הו לא. אל ה"פוליאקובים" באים כדי לראות אותם ורק אותם. והם שווים הצצה - גם ברמת הדינמיקה המשפחתית הטריוויאלית –התפקיד של כל אחד מהם במשפחה ואיך הוא גדל לתוכו - וגם ברגעים הקריפיים יותר, למשל אלה שבהם מתברר שמשוש ועד ליונתן משפחת פוליאקוב מורכבת משכפולים מושלמים האחד של השני.

"פוליאקובים" היא מוצר וולגרי ואינטליגנטי בו זמנית. שנון ובהמי. מרכיבים אותו היסודות המוכרים של הז'אנר - טסטמוניות, רגעים דרמטיים מתוסרטים ותוכן שיווקי פורנוגרפי כמעט, ודי ברור שמישהו ראה שם הקרדישיאנז ומאוד נהנה. אבל יחד עם זה "פוליאקובים" מטפסת שלב אחד למעלה ומצליחה לייצר סוג של חצי תיעוד אותנטי וחצי פארודיה על הז'אנר, ואין ספק, מדובר בחתיכת פארודיה עסיסית שאין בה רגע אחד קדוש. מי יתן וכמו המטפלת-האמא-החמות יהודית (טים יהודית!) היא תוביל את האנושות לחשיבה אחרת, כזאת שתאפשר להם לחיות בסבבה. אמן.