שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    24 שעות על הבמה, 43 דקות מחיאות כפיים
    דמויות שנשלפו מתוך כשלושים טרגדיות יווניות יפגשו את הקהל ביצירה "הר אולימפוס", שתימשך לא פחות מ-24 שעות ותוצג בפסטיבל ישראל בירושלים. "כל הטרגדיות היווניות - עכשוויות", אומר היוצר יאן פאבר ומסביר: "במה שונה מדיאה מאמהות סוריות שיעדיפו לרצוח ילדהן מאשר שיפלו לידי דאעש?", ראיון בלעדי עם היוצר שהיה בעצמו סקפטי עד כמה הקהל יחזיק מעמד

    מתוך "אולימפוס" של יאן פאבר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    למסע הזה כדאי לכם לבוא מצוידים. בקבוק מים, סווטשירט במידה שהעייפות תגרום לצניחת טמפרטורת, משהו מתוק שישמור על אדרנלין או לחליפין בקבוק טוב של וויסקי שעובד תמיד. למופע החדש של יאן פאבר, אמן רב תחומי יחיד מסוגו, הוא מסע ארוך מאד שנע בין יום ללילה ליום. באפוס "הר אולימפוס", שישתלט החל מיום חמישי ועד לצהרי השישי בשבוע הבא על תיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל, פאבר שובר שוב את הכלים ומזמן את הקהל לחוויה חד-פעמית סביב הטרגדיה היוונית. 24 שעות של שינה נודדת, בין חלום למציאות, בין אולם התיאטרון, שלעולם לא ייראה לכם אותו הדבר, לחלל החיצוני.

    המלצות לפסטיבל ישראל

    "יש משהו עוצמתי בלהיות עירום בקבוצה"

    פסבדו פואטיקה או יופי צרוף?

    הר אולימפוס: מסע ארו אל תוך הלילה (צילום: Wonge Bergmann)
    הר אולימפוס: מסע ארו אל תוך הלילה(צילום: Wonge Bergmann)
     

    זה לא הביקור הראשון של פאבר בישראל. בביקורו האחרון בשנת 2001 הציג בבית האופרה בתל אביב את "כל עוד העולם זקוק לנשמת לוחם", עבודה פרובוקטיבית אלימה ופוליטית מאד, שבה נשזרו טקסטים מתוך יומניה של הטרוריסטית הגרמנייה, אולריק מיינהוף. זו היתה תקופת האינתיפאדה השנייה. כשעל הבמה המדממת של בית האופרה הוצגו גופות של רקדנים ושחקנים עירומים מתפלשים בליטרים על ליטרים של קטשופ, קמח, ביצים ומרגרינה, ברחוב הישראלי הכו שוב ושוב פיגועי התאבדות שהלכו והסלימו וגבו אלפי קורבנות בשני הצדדים.

     

     

    הר אולימפוס (צילום: Wonge Bergmann)
    הר אולימפוס(צילום: Wonge Bergmann)

    בית האופרה, על 1650 מקומות הישיבה שבו, היה כמעט ריק. מאות בודדות של כרטיסים נמכרו. מי רוצה פוליטיקה כשהמציאות הפוליטית עולה על כל דמיון? פאבר (57) זוכר במעומעם את הביקור: "זו היתה אחת ההופעות הטובות של הלהקה", הוא אומר. "לא היו הרבה צופים אבל קיבלתי ביקורות טובות". זו היתה מרתה גראהם שאמרה: "מרכז הבמה הוא במקום שבו אני עומדת". אצל פאבר, יוצר נערץ שהפך למיתולוגיה בעצמו, זו היצירה שבמרכז, על אף שהמרחק בין האמן לאמנות לא באמת מתקיים.

     

     

     (צילום: Wonge Bergmann)
    (צילום: Wonge Bergmann)
    "הר אולימפוס" חוזר אל הטרגדיות היווניות ומקים לתחייה, במידה מסוימת, את פסטיבל דיוניסיה בגרסה עכשווית. באזור הדמדומים ייפגש הקהל עם דמויות מרכזיות שנשלפו מתוך כשלושים טרגדיות, חפות מקונטקסט או ביוגרפיה. מדיאה, אנטיגונה, אדיפוס, אודיסאוס - מנותקות מהמיתוסים שנרקמו סביבן, מציפות כל אחת שאלות קיומיות אוניברסאליות. בלי סיפור עם התחלה-אמצע-סוף, מתוך רצון לאתגר את המחשבה הליניארית, הקו המחבר בין הדמויות הוא החלל, הצופה, זמן הנשימה המשותף.

     

     (צילום: Wonge Bergmann)
    (צילום: Wonge Bergmann)

    "אין פה סיפור ליניארי, אבל כשקוראים את הדיאלוגים והמונולוגים הכל כבר שם. מה שעניין אותי זו המהות, מכיוון שמדובר בדמויות אוניברסאליות. הטרגדיה היוונית, בבסיסה, עוסקת בי ובך ומציפה יצרים: אהבה, שנאה, נקמנות, אכזריות. כל זה נמצא בדי.אן.איי שלנו, מתקיים בתת מודע וחי בתוך כל תא ותא בגוף גם מבלי שניתן לזה שם. השמות לא חשובים. זו הפילוסופיה שמאחורי כל דמות שמעניינת אותי וזה נכון לכל זמן ומקום".

     

     (צילום: Wonge Bergmann)
    (צילום: Wonge Bergmann)
    שש שנים עבד היוצר הפלמי על היצירה בשיתוף עם ג'רון אוליסלגרס, שכתב את הטקסטים, הדרמטורגית מייט מרטנס והמוזיקאי טילדמן. זו הפעם השלישית שהם משתפים פעולה. קדמה לכך לפני כשש שנים הגרסה השנייה שיצר למחזה המיתולוגי "פרומתיאוס" מאת אייסכילוס. "אם תסתכלי על היצירות הויזואליות שלי, הכתיבה והתיאטרון, המטריקס שבמיתולוגיה היוונית, מתקיים בתוכן כבר מסוף שנות השבעים", הוא אומר, ועוד מוסיף: "נדרש תהליך של אבולוציה כדי להגיע לעבודה הזו".

     

    עבודת הכתיבה לבדה ערכה כשלוש שנים, וכשנכנסו לתמונה מוזיקאים נוספים נפתח הטקסט לקריאה, עריכה ושכתוב מחדש. בסיומם, הסתגר בחדר החזרות עם השחקנים והרקדנים לתקופה של שבעה חודשים. "היינו רק בזה, שקועים בתוך העבודה, בלי יום של מנוחה. זו עבודה שלא נתנה לי מנוח, הייתי חייב ליצור אותה, זו לא שאלה בכלל. זה היה חזק ממני על אף שאם לומר בכנות, לא יכולתי לדמיין שהיא תתקבל כפי שהתקבלה. הייתי משוכנע שבסוף העבודה לא יישאר צופה אחד".

     

     (צילום: Wonge Bergmann)
    (צילום: Wonge Bergmann)
    פאבר טעה. בפרמיירה החגיגית שנערכה בברלין לפני כשנה אולם התיאטרון נותר כמעט מלא, והקהל, שעמד על רגליו, הריע במשך כחצי שעה. גם בהופעה האחרונה של הלהקה שנערכה בוינה לפני שבועות ספורים קבלת הפנים היתה דומה. "שברנו את השיא עם 43 דקות של מחיאות כפיים", אומר פאבר בגאווה: "זה משהו שמעולם לא חוויתי, ואני חושב שגם בשביל הקהל זו היתה חוויה חד פעמית. יש משהו מאד עוצמתי בקתרזיס שחווים ביחד גם הקהל וגם השחקנים".

     

    פאבר הוא כל מה שלעולם לא תראו בתיאטרון הקונבנציונאלי, שבעידן הנוכחי מציע יותר ויותר פסט פוד וסקס חפוז. "העבודה שלי תמיד היתה ההיפך הגמור מכך", הוא אומר: "מה שמעניין אותי הוא לאתגר את עצמי, ודרך קונפליקטים אני מאלץ את המוח שלי לנער את המחשבה". והוא עושה את זה שוב ושוב ביצירה אינטרדיסציפילנארית - בכוריאוגרפיה, בציור, בפרפורמנס, בדרמטורגיה.

      

     (צילום: Wonge Bergmann)
    (צילום: Wonge Bergmann)
    נון קונפורמיסט, אמן מחויב שמעמיד סימני שאלה גם מול יצירותיו שלו, יאן פאבר הוא יוצר שלא מפסיק לחדש. "זו אמנות, לא?", הוא ספק שואל, ספק קובע: "אקט של התנגדות שמתקיים מעבר למציאות ומעל לזמן. זה גם מה שהופך אותה לאוניברסאלית. מרד הוא אקט הכרחי לקיום". מקור ההשראה המרכזי שמניע אותו לדבריו הוא יופי. "אתה יכול למצוא יופי בכל מקום. זה יכולה להיות ציפור על הגג או שמש שחודרת לכנסייה. יופי הוא כוח מניע ששומר על שפיות מנטאלית ופיזית, ובעבודה שלי הוא כמו שזירה של עקרונות אסתטיים ואתיים. הרי כשיופי בא לידי ביטוי רק באסתטיקה, הוא לא יותר מאיפור".

     

    הגוף הוא נקודת ההתחלה, נושא מרכזי ביצירה של פאבר לכל אורכה ועל כל סוגיה. "כשאתה בוחן את הגוף מבפנים ומבחוץ – השלד, העור, האברים, המוח – אתה למעשה מדבר על פוליטיקה, על התנהגות חברתית, על נורמות, על האדם. אנחנו צריכים לקבל את העובדה שאין בנו שלמות, שכבני אדם אנחנו נכשלים פעם אחר פעם. זה יפה בעיניי, עוצר נשימה, ואת זה אני, כנראה, רוצה לחשוף ולהציג בפני הקהל. כל העבודות שלי מפתות בדרך אסתטיקה את הקהל ואז חושפות ציפורניים".

     

     (צילום: Wonge Bergmann)
    (צילום: Wonge Bergmann)
    מה משמעות הזמן בעבודה הזו?

    "הזמן הוא אלמנט מהותי בכל המובנים. הוא מקיים בתוכו ריטואלים. אנחנו תוקפים את הדיקטטורה של הירח והשמש באמצעות טשטוש הגבולות. יום ולילה, חלום ומציאות, הכל חי בערבוביה. אבל יש גם את הדמויות שמתכתבות עם ההווה, כמו מדיאה - הנה לך אשה שהעדיפה לרצוח את ילדיה ולא לראות אותם הופכים לקורבנות. במה זה שונה מאמהות בסוריה שיבחרו לרצוח את ילדיהן מאשר שיפלו לידי דאעש? כל הטרגדיות היווניות האלה תמיד עכשוויות. הן מדברות על העולם שבו אנחנו חיים, החברה שמקיפה אותנו, ואין לזה גבולות גיאוגרפיים. זו גם הסיבה שבחרתי להציג אותה בירושלים. אני חושב שחשוב להראות אותה גם בקונטקסט הרחב של מה שקורה בישראל ובפלסטין. המחזות האלה נוגעים בפצעים העמוקים ביותר של האנושות".

     

    בתוך מרחב העשייה שלך, שמתפרשת על פני יותר משלושה עשורים, אתה לא מפסיק להתחדש. איך שומרים על האש?

    "אני אומר את זה ככה: לוקח חיים שלמים להפוך לאמן צעיר". 

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "24 שעות על הבמה, 43 דקות מחיאות כפיים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים