האדם מחפש משמעות. בלי משמעות הוא ימות. גם אני הלכתי לכל מיני מקומות, ובכל פעם שהגעתי, חוויתי אֵבל קטן. יש משהו מטלטל בלהגיע. כאילו סיימת את תפקידך ועכשיו, העולם אומר לך, שב ותסתכל במישהו אחר שהגיע תורו להגיע. תודה. סליחה, אבל הדרך כבר לא שלך.

קיסריה כבר הייתה מעל ומעבר לכל חלומותיי. הילדה הקטנה, שקנתה בדמי הכיס הראשונים שלה קסטה של רמי קלינשטיין, עמדה יחד איתו בהיכל התהילה הישראלי הזה, המקום שבו גיבורים שרים. רק שאני לא הרגשתי גיבורה בכלל. ריחפתי על ענן של רטט וכל ההופעה רק התפללתי שלא תיגמר אף פעם. יש גברים שמתרגלים טנטרה, עושים מאמצים רבים כדי לא לסיים. גם אני הייתי רוצה קצת להישאר שם, בהבטחה לאושר, קצת לפני שהילד נושף על נרות עוגת יום ההולדת, או פותח את המתנות. יש עוד הרבה הופעות לפנינו, אפילו שם בקיסריה, אבל שוב לא יהיה לי רגע כמו הרגע שלפני. כלה ביום חופתה יכולה להיות כלה רק לכמה שעות. למחרת בבוקר היא כבר אישה לכל דבר.

בכל פעם שיצא לי להגיע, מיד הרגשתי שאני חייבת לצאת למסע ציד חדש. כדי לא לחדול. זה מתחיל מדיכאון בלתי מוסבר. כמעט קליני. כשאת מרגישה פשוט לא טוב ולא יודעת למה, כי בעצם טוב לך נורא. נורא. אנשים מבחוץ עלולים לטעות ולפרש את מצבי בימים האחרונים כאופוריה, אושר קיצוני, אבל כל דבר קיצוני מזיק לבריאות. אפילו אושר.

אז בבוקר שאחרי קיסריה קמתי עם כאב ראש. זו לא הייתה המיגרנה הרגילה, אלא לחץ חדש כזה ברקות. למרות שהראש עוד היה בעננים הרגשתי שהוא כבד מהרגיל. אף כדור לא עזר, אז החלטתי שוב לחפש משמעות. התגלגלתי מהמיטה החוצה ובדרך לקפה ראיתי אלבום זהב על הפסנתר בסלון. נתנו לנו אותו בלילה הקודם על הבמה והוא מסמל את ההישג הבאמת מרגש שלי ושל רמי. רק שבמקביל, הוא גם כמו תעודת הוקרה שקצין בכיר מקבל ביום שחרורו מהצבא. סוף מסוים הגיע אל חיי. משחררים אותי ממשהו. השירים שכתבנו יחד במשך שנתיים יישארו לנצח, רק התחלנו את מסע ההופעות, אבל אנחנו כבר לא אפרוחים בביצה. בקענו אל גורלנו. בהצלחה עם כל הזאבים.

יש לי ידיד שהתאמן שנים לאולימפיאדה. בכל פעם הפסיד ברגע האחרון את הזכות לטוס לשם ולייצג את ישראל. השנה הרגשנו שזה זה... אבל שוב לא. גם לריו הוא כבר לא יגיע. פתאום חשבתי שזה דווקא מרגיע. לא לממש. הרי כל מדליה אולימפית, שספורטאי זוכה בה בזיעה רבה, היא גם מצבה קטנה. תמו האימונים. תמו החלומות. ככה זה, לא משנה עד כמה נהדרת ההגשמה, נידונו לצוד כל החיים את החלום הבא.

שוב גיליתי שמבחינתי, להתקדם, להגיע, זה קצת כמו להכין תבשיל משובח וברגע שהוא מוכן ‑ לזרוק אותו לפח. לקנות את המכונית שתמיד חלמתי עליה, לשלם, לקחת את המפתחות וללכת הביתה ברגל. זה כמו להכיר סוף־סוף את אהבת חיי אחרי שנים של חיפושים, להסתכל עליו ולהיפרד ממנו לתמיד אפילו בלי לתת חיבוק.

אתמול שוב יצאתי לשתות, ממש כמו שעשיתי כשהייתי צעירה ונטולת ילדים. זה היה משחרר ומוזר. ברמן בן 22 סיפר לי שהחלום הכי גדול שלו זה ילדים ובית גדול. ביקשתי ממנו שימצא חלום קצת יותר אמורפי, כי את זה הוא הרי יגשים, סביר להניח, ומסוכן להישאר ריק מחלומות. "תלמד ממני", ביקשתי. אבל הוא ביקש שנעשה סלפי והתפנה ללקוחה אחרת. נאלצתי לחזור הביתה. מספיק שיחקתי את תפקיד הצעירה המבולבלת. הבנו, הגשמת חלום, יאללה! צאי מזה! את מתחילה להישמע פתטית אפילו לעצמך. 

כנראה החלומות שלנו ייאלצו לשנות פנים בכל פעם. כמו שרוב התאים בגוף שלנו מתחלפים אחת לשבע שנים. הברמן האבוד בטח יהפוך לאבא מסופק עם שלושה ילדים. הילדה הפוזלת תדרוך על הבמה ההיא, של הגדולים. החיים תמיד יעבירו לנו דף. אנחנו לא יודעים מתי ואיזה דף חדש ייפתח, אבל זה לא ממש מסובך. צריך רק לשבת בכל סוף תקופה על אם הדרך ולהתחיל לצייר את הדרך הבאה.

אפשר גם סתם להיות. להיות כמו בבודהיזם, נוכחים בהווה. בלי החיפוש האובססיבי הזה אחר העתיד שגם ככה אין לו כל משמעות. קראתי כתבה שגורסת שהאדם הכי מאושר הוא זה שנמצא הכי קרוב לטבע שלו. יש בזה משהו. אולי לא צריך להילחם תמיד, אלא דווקא לשחרר, כדי לנצח? גם בלידה מגיע השלב הזה, אחרי מיליון לחיצות כואבות רצח, שהמיילדת מבקשת ממך להרפות. בערך אז הגוף של התינוק יוצא החוצה.

יש לנו ידיד שמתגורר בבני־ברק. הוא לומד תורה וכותב מדי פעם שירים למגירה. הלימודים האלה אינסופיים ואפשר להעמיק בהם לנצח, קצת כמו שנועם לומד פילוסופיה כבר שנים. כולנו קורצנו מאותו חומר שרק מבקש משמעות.

כשתראו את הבחור מבני־ברק ואת נועם עומדים זה לצד זה, תחשבו שהם שני האנשים השונים בעולם. האחד לבוש בכבדות באמצע הקיץ, השני גולש בכפכפי גומי. זה אסוף, זה פזור נפש. החרדי חי במסגרת נוקשה של חוקים, ואילו נועם עסוק בלפורר אותם שוב ושוב. אבל האמת היא שהם דומים עד כאב. שניהם לקחו את מלאכת חיפוש המשמעות לקצה. כל אחד לקצה אחר.

עם השנים גיליתי שגם הקצוות דומים. הרמב"ם כתב פעם שלכל השאיפות שלנו צריכה להיות מידה. צריך לאהוב במידה, לישון במידה, לעבוד במידה, לאכול במידה, ורק לדבר אחד אסור שיהיה גבול. לידע שהאדם מבקש ללמוד. מנסה לקחת את זה כמוטו לחיים. ללמוד תמיד. גם עכשיו. ואני מנסה ללמוד מכולם, בעיקר בתקופות כאלה, של חיפוש משמעות. הגיוני שקצת התבלבלתי.

יש באפריקה מקום כזה שבו העשב צומח פרא, גבוה־גבוה, כמעט עד צמרות העצים. חיים שם כל מיני יצורים שונים, אנטילופות, עקרבים, חרקים, אבל פעם בשנה בקיץ הלוהט, השמש באה ושורפת את כל השדה.

זה עצוב. חיות מתות והירוק משחיר, אבל מתוך האדמה השחורה העשב הטרי מבצבץ. ככה נבנה מעגל חיים חדש. אז אולי חייבים בכל תקופה להישרף כדי להיוולד מחדש? שקיעה־זריחה, שני הקצוות הכי רחוקים של מעגל שלמעשה נוגעים זה בזה?

ואולי... אולי אני לא בדיכאון. אני אפילו לא מאושרת מדי. סתם בן אדם. פשוט. מנסה לשרוד בטבע. 

agvaniot@gmail.com