"הסרט יציק ללה פמיליה? גם הם הציקו לי"

לאמיר שוויקי יש חלום. להיות כוכב כדורגל. בליגת העל אם אפשר. בילדותו החלום נראה בר הגשמה, וגם כשחקן מצטיין בקבוצת הנוער של בית"ר ירושלים ניכר היה שהוא הולך לכיוון הנכון - הכשרון הטבעי, ההשקעה והמחויבות, העידו על ההבטחה הגדולה שבדרך. אלא שמשהו עמד בדרכו של שוויקי הצעיר, ולפי גרסתו אין מדובר בעניין מקצועי.

הסיבה שבגיל 23 הוא כבר לא בבית"ר ירושלים היא העובדה שהוא ערבי, מה שמקשה על השתלבותו בקבוצה שהפכה למזוהה עם הימין הקיצוני. את הישועה הוא מצא בקבוצת האוהדים הירושלמית בית"ר נורדיה, שאת הקמתה מלווה הסרט התיעודי "למות או לכבוש את ההר", ובו שוויקי הוא הכוכב הראשי - על המגרש, ועל המסך. 

"למות או לכבוש את ההר" הוא פרויקט דוקומנטרי שיצר עידן סטרבצ'ינסקי מבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. הקרנת הבכורה שלו תיערך בפסטיבל קולנוע דרום בסינמטק שדרות, שיפתח ביום ראשון וימשך עד ליום חמישי. סטרבצ'ינסקי מעיד על עצמו כאוהד בית"ר שורשי, הוריו אמנם עלו ארצה מאורוגוואי ונקלטו דווקא על ידי אוהדי הפועל ירושלים, אבל הוא החליט לפנות אל הצד הבית"רי של מפת הכדורגל המקומית.

אמיר שוויקי הבית"רי ב"למות או לכבוש את ההר"(צילום: ינון פוקס)

כמו רבים מהאוהדים בטדי גם הלב של סטרבצ'ינסקי נחמץ נוכח גילויי הגזענות והאלימות ביציעים, לכן כסטודנט לקולנוע היה חשוב לו להפנות את הזרקור דווקא לבית"ר נורדיה, שחבריה מוכיחים שאפשר גם אחרת. כך הם גם אימצו את שוויקי לקבוצתם ואל לבם. 

"הסרט נותן איזושהי מראה למה שעברתי בכדורגל", אומר שוויקי אחרי שצפה לראשונה בסרט, "זה מאוד מרגש. ראיתי את זה על מסך קטן עם עידן, ירדו לי דמעות מהעיניים". הוא מספר כי למרות שנכווה בעבר מהתקשורת שעשתה לו נזק, במקרה של הסרט והעבודה מול סטרבצ'ינסקי, הוא לא חשש מהחשיפה הכנה שלו על המסך: "זה בסך הכל סרט, אלו דברים שהיו, ודברים שקרו, ודברים שקורים עכשיו. זאת האמת, לא סיפרתי סתם סיפורים". 

בין השאר מספר שוויקי על תהליך העזיבה שלו את בית"ר ירושלים והדרך בה הצליחו אנשי הנהלה וחלקים בקהל להשאיר מאחור את העבר שלו כשחקן ואוהד הקבוצה. "אין לי שום סימפטיה לבית"ר, הסיפור הזה נגמר ממזמן. שום דבר לא קושר אותי לשם", הוא אומר היום. סטרבצ'ינסקי, שקשר קשר קרוב ומלא אמפתיה עם שוויקי, מצהיר על עצמו עדיין כאוהד בית"ר ירושלים גם כיום, וזאת למרות החיבה הגדולה שהוא מגלה כלפי קבוצת האוהדים מנורדיה. 

עידן סטרבצ'ינסקי ביציע. אוהד בית"ר ירושלים(צילום: גיא וסרמן)

"ככל שהתבגרתי ופיתחתי זווית ראייה משל עצמי, הבנתי שיש איזשהי בעיתיות עם הקבוצה", אומר הבמאי, שהיה שוכן דרך קבע ביציע המזרחי הפנאטי, "פחות התחברתי לדברים שראיתי מסביבי - הגזענות והאלימות. ותמיד חשבתי שהלוואי והיתה אלטרנטיבה לאהדה של הקבוצה הנפלאה הזאת שעברתי איתה כל כך הרבה, בלי כל הדברים הלא יפים שקורים מסביב. במהלך הלימודים קראתי איפשהו על בית"ר נורדיה, ואמרתי לעצמי למה לא לשלב בין האהבות הגדולות שלי - קולנוע וכדורגל, וללוות אותם לסרט דוקומנטרי. וזה מה שקרה במשך שנתיים".

מעללי בית"ר נורדיה והאנשים שמאחוריה שהצטרפו לשטף קבוצות האוהדים וביקשו ליצור תחליף שפוי לרוב הבית"רי הדומם - הוא סיפור הרקע של הסרט, אולם מהר הוא פונה לנתיבים האישיים של שוויקי. קטעי ארכיון משפחתיים של הצעיר הערבי משכונת גילה בירושלים מציגים אותו כילד עם אהבה אדירה לבית"ר ירושלים וכוכביה שמביטים מהפוסטרים שעל הקירות - אותה קבוצה שטיפחה אותו כשחקן צעיר אך לא איפשרה לקדם אותו לקבוצת הבוגרים מחשש לעימות עם האוהדים המזוהים עם הימין ואף עם חלקיו הקיצוניים יותר.  

שוויקי מספר כי כילד תמים שאוהב כדורגל, הוא התאהב בבית"ר ירושלים שהיתה אלופה באותה תקופה, וכשאביו רשם אותו לחוג כדורגל במועדון, הוא צמח להיות שחקן ואוהד נאמן במדים ובנשמה. "כשאתה גדל במקום מסויים, אתה בדרך כלל אוהב אותו, ואני אהבתי את הקבוצה והייתי אוהד שלה. הלכתי למשחקים. אתה רואה קהל, אתה מתרגש, רואה שחקנים. חלום של כל ילד. התאהבתי בקבוצה ולא ידעתי שזה ככה יתהפך. "נתתי את הנשמה שלי. אם הייתי יודע שזה המצב שהייתי מגיע אליו בגיל נוער, לא הייתי נשאר שם, הייתי עוזב".

הוא מספר כי גם כשהיו פניות לאביו אחרי כמה הופעות מוצלחות ככוכב קבוצת הנערים של בית"ר ירושלים, האב התעקש שהוא ימשיך באותה מסגרת, בלי פנימיות. "השבר הגיע כשעליתי לנוער. העבירו אותי לבית"ר מעלה אדומים כדי להוכיח את עצמי שם. ועשיתי זאת, אבל ראיתי שזה סתם דיבורים. הבאתי תואר, כבשתי הכי הרבה השערים בליגה, עשיתי הכל - ושנה אחרי, כלום. אז הבנתי שאין מה להמשיך לאהוד את הקבוצה. מצד שני התאהבתי בבית"ר נורדיה ואמרתי שאין לי מה לחפש יותר בבית"ר ירושלים. שוב ושוב חוזר לי הקהל שלהם וההתנהגות שלו, והתגובות נגד שחקנים מוסלמים. כמה אפשר?".

אמיר שוויקי. השאיר את בית"ר ירושלים מאחור

מהצד סטרבינצ'סקי זיהה את האפליה ממנה סבל שוויקי בבית"ר ירושלים. במובן זה, קבוצת האוהדים הצילה אותו. "הגיבור הטרגי של כל הסיפור הוא אמיר שוויקי, שהחטא היחיד שלו הוא שהוא נולד ערבי. זה עצוב וזה אומר הרבה עלינו כחברה", אומר הבמאי, "כילד שגדל בקבוצה הוא גם נהייה אוהד שלה. הוא עשה בדיוק אותה כברת דרך כמו כל שחקן הרכב אחר בבית"ר אבל לא נתנו את אותן הזדמנויות. וכשהראו לו את הדלת החוצה - לכאורה מסיבה מקצועית - זה שבר לו את הלב".

החיבוק שנתנה לו בית"ר נורדיה כשהחתימה אותו לפני שנתיים השאיר את הקריירה שלו בחיים. שוויקי אמנם לא סיים את העונה בקבוצה מסיבות מקצועיות ויצא בינתיים להתנסות גם בליגה הפלסטינית, אבל עתה כשהוא מחפש לעצמו קבוצה חדשה - נורדיה נמצאת שם בראש הרשימה. "כשהקימו את בית"ר נורדיה והציעו לו להצטרף, זו היתה בשבילו סגירת מעגל מדהימה כי סוף סוף הוא הרגיש בבית", מספר סטרבצ'ינסקי, "מבין השחקנים בקבוצה הזאת, אמיר היה הכי מחובר לקהל. ובמקרה של נורדיה הקהל הוא הקבוצה והקבוצה היא הקהל. היה קונצנזוס לגביו ביציע. כולם אהבו אותו".

אמיר שוויקי וחברים. בית"ר נורדיה משפחה(צילום: ינון פוקס)

כך, עם מספר 10 על הגב, וסמל בית"ר על החזה, שוויקי בנה לעצמו מעמד ככוכב בית"ר נורדיה. הוא מספר כי הוא קיבל השראה מברק יצחקי, חלוץ מכבי תל אביב בהווה ולשעבר מבית"ר ירושלים, אשר היה השחקן הנערץ עליו. כיום הוא בסך הכל רוצה להמשיך להתפתח כשחקן בפני עצמו, כפרט. מצד שני, הוא לא מתכחש לזהות שלו שהופכת אותו לנציג המגזר במגרש. "אין בזה שום רע. זה מה שיכול להביא שלום", הוא מסביר. עם זאת, ניכר שהעובדה שבוחנים אותו על פי הזווית הלאומית די מפריעה לו. מצד שני, כולנו יודעים שבישראל קשה להפריד בין ספורט לפוליטיקה.

של מי הבית"ר הזאת לעזאזל(צילום: ינון פוקס)

"אין צורך לערבב בין פוליטיקה לבין ספורט. אבל החיבור הזה מאוד חזק בישראל. הימין הקיצוני שהשתלט על בית"ר אלו גורמים שמשתמשים בבמה החברתית התקשורתית הזאת, גורמים שנמצאים בתוך הקהל, אבל לא חלק ממנו", מתאר הבמאי את מערכת היחסים בין המחנות תחת הדגל של בית"ר, "יש נטייה של חברים בלה פמיליה להגדיר את בית"ר נורדיה כבוגדים, פחדנים. אני רוצה שהאנשים האלה ישבו ויראו את הסרט ואולי זה יגרום להם להבין שמדובר בבני אדם לפני כל דבר אחר".

היית רוצה לעשות סרט דומה על המחנה של לה פמיליה?

"חברי לה פמיליה הם אנשים, וכיוצר דוקומנטרי יש לי את היכולת לגרום להם לשתף ולהראות את הצד האנושי בצורה אותנטית. זה היה יכול להיות מאוד מעניין ואם הייתי יכול ללוות את חברי לה פמיליה במשך שנתיים, הייתי יכול להציג פן שונה שלהם. יש תפיסה ציבורית מאוד מאוד ברורה כלפי הארגון הזה שהיא הרבה פעמים מוטעית. אם הייתי מחליט לעשות את זה, אני מניח שהיה לי מאוד קשה לחדור פנימה ולזכות באמונם. אני אשמח לעשות את זה. אני חושב שמגיע לכל אדם באשר הוא לספר את הסיפור שלו".

בניגוד לסקרנות הטבעית של סטרבצ'ינסקי, שוויקי מודה כי קיומו של ארגון לה פמיליה כלל לא מזיז לו. "במה אנחנו מתעסקים? במקום לשחק כדורגל וליהנות, ולראות אם שחקן מצליח כי הוא מקצוען וטוב, אנחנו מתעסקים בזה שהוא ערבי ומאיזה בית הוא הגיע. הכל שטויות", הוא אומר, "כל הלה פמיליה לא מעניין אותי בכלל. הסרט יציק להם? גם הם הציקו לי הרבה. פחות מעניין אותי אם יצפו ומה יחשבו. מי שרוצה לראות את הסרט, שיהנה, שיכייף, שיאחל לי ולעידן בהצלחה בהמשך הדרך. ומי שלא ירצה לראות, הוא לא חייב".

אוהבים את הקבוצה, וגם את אמיר שוויקי(צילום: ינון פוקס)

מי שכן ישמחו לצפות בסרט הם אוהדי ומנהלי בית"ר נורדיה וחלקם יגיע קרוב לוודאי להקרנתו ביום ראשון במסגרת פסטיבל דרום. שם יוכלו לפגוש שוב בשוויקי. מי יודע אולי ייחתם שם חוזה לעונה הבאה? עד שזה יקרה הוא נשאר נאמן באהדתו. "יש קבוצות שאני מחבב מבחינה מקצועית. הפועל באר שבע לקחה אליפות? אני מוחה להם כפיים. אבל אהבה זה מהלב ומהנשמה, לא סתם פתאום", אומר שוויקי, "לא ידעתי מה יהיה בבית"ר נורדיה, אבל האנרגיות והאווירה זה מה שגורם לך להתאהב בקבוצה. זו קבוצה שכולם בה ביחד, וקיבלתי אהבה מכולם. לא היתה אפליה. היה באמת אחלה".