"בלי הרובוטריקים לא הייתי עושה את מקבת"
השחקן ג'ק ריינור הפסיד במירוץ לתפקיד האן סולו הצעיר, אבל יכול להתנחם בדרמה המוזיקלית "מועדון שנות ה-80". למרות שסרט הרובוטריקים האחרון בכיכובו הקפיץ את הקריירה, הוא מודה בראיון ל-ynet: "זה פתח לי דלתות, אבל אני לא שש לחזור לפרנצ'ייז. הסרטים הקטנים יותר קרובים ללבי"
החיפוש של אולפני לוקאספילם בשנה האחרונה אחר השחקן שיגלם את האן סולו הצעיר בספין אוף חדש של "מלחמת הכוכבים", יצר המון כותרות ומשך תשומת לב. האולפנים הפכו כל אבן, או יותר נכון כל סוכנות שחקנים, בחנו מעל ל 2,500 מועמדים ולבסוף צמצמו את הרשימה לכדי שלושה מועמדים סופיים: טרון אגרטון ('קינגסמן – השירות החשאי'), ג'ק ריינור ("רובוטריקים: עידן ההכחדה") ואלדן אהנרייך ('יחי הקיסר!"). לפני כשבוע נודע שדווקא המצטרף האחרון למירוץ, אהנרייך, הוא שעקף את השניים האחרים והגיע ראשון לקו הסיום.
ריינור התאכזב בוודאי נוכח ההפסד במירוץ לתפקיד הנחשק. "אני מאוד רוצה את התפקיד", הודה השחקן האירי בן ה-24 בראיון ל-ynet שהתקיים קצת לפני ההכרעה, "אני מעריץ גדול של האריסון פורד וגדלתי על 'אינדיאנה ג'ונס' ו'מלחמת הכוכבים'. אם אקבל את סולו, אתמסר לזה ואשקיע בזה את כולי, אם לא, אמשיך הלאה עם התכניות שלי. מה שלא יקרה, אשרוד את זה". בינתיים התוכניות שלו הביאו אותו לדרמה המוזיקלית הנוסטלגית "מועדון שנות ה-80" ("Sing Street") שמגיעה לבתי הקולנוע אצלנו.
על האכזבה מכך שלא הצליח לזכות בתפקיד האן סולו הוא יצליח להתגבר. השחקן הצעיר שרד קשיים גדולים הרבה יותר. הוא נולד ב-1992 בקולורדו שבארצות הברית לאם חד הורית ממוצא אירי ששהתה שם באותה התקופה עם הוריה ואחיה. המשפחה סבלה מקשיים כלכליים בעקבות התמוטטות העסק של הסבא והגיעה עד חרפת רעב אמיתית וקבלת מזון בבתי מחסה. בסופו של דבר הם החליטו לחזור לאירלנד, לכפר קטן לא רחוק מדבלין בשם וויקלו.
"את יכולה לתאר לעצמך שב-1994 אירלנד הייתה עדיין קהילה מאוד שמרנית וקתולית, היא עדיין כזאת במובנים מסויימים, אבל אז זה היה הרבה יותר חזק", מספר ריינור. "זה לא היה קל בעיירה קטנה מאוד עבור אם יחידה שחזרה מאמריקה עם ילד קטן. הקהילה לא ממש קיבלה אותה. היא נתפסה ככבשה השחורה של המקום. אני הגעתי עם מבטא אמריקני, הייתי בלונדיני ולא ג'ינג'י, וזה היה חריג. הייתי אומנם קטן, אבל, הרגשתי את זה. אנשים דיברו על המשפחה שלי, ואני סבלתי מהתעללות של הילדים ששמעו את ההורים שלהם מדברים עלינו בבית".
בינתיים הוא שינה דעתו לגבי סביבתו, או שהיא בעצם השתנתה בשני העשורים שעברו מאז: "כיום, הקהילה שלי מדהימה ותומכת, ואני מאוד אוהב אותה. יש לי חברים נהדרים, אני מדבר עם אנשים במכולת, נותנים לי לחיות את חיי שזה נהדר. אבל, הדבר שהכי חשוב לי במקום הזה זו האדמה. הנוף, האגם וההרים שאני רואה מחלון ביתי. הירוק הזה. יש לי חיבור חזק מאוד לאדמה כאן".
היום הוא גם לא מתכוון לחזור להתגורר בארצות הברית - שם נולד. "המקום בו אני גר, זה דבר שמאוד חשוב לי.", הוא מצהיר, "לוס אנג'לס, לדוגמא, זה לא מקום שאוכל לגור בו אי פעם. הנוף שאני רואה מחלון ביתי, האגם וההרים, השקט שיש לי שם, אותם לא אחליף בעד שום דבר שבעולם. זה העוגן שלי ומה שאני צריך כדי לשמור על הבאלאנס הנכון ועל מחשבה נקיה. כל עוד יש לי את זה אז פחות משנה מה יקרה ואיזה דברים מטורפים נכונים לי בדרך, אני בטוח שאוכל להתמודד".
"מועדון שנות השמונים" שביים ג'ון קארני ("אחת", "להתחיל מחדש") מביא את סיפורו של קונור, נער בן 15 (פרדיה וולש-פילו) בדאבלין של שנת 1985, שמתאהב ברפינה, נערה מעט יותר מבוגרת ומעט יותר קשוחה (לוסי בוינטון). על מנת להרשים אותה הוא מקים להקה. הלהיטים הגדולים של שנות השמונים, מדוראן דוראן וא-הא, דרך שפנדאו בלט והקיור ועד לג'ו ג'קסון ומדנס, הם שעוזרים לקונור לגלות את עצמו וגם להתמודד עם היחסים הטעונים בין אביו (איידן גילן - ג'ורה מ'משחקי הכס') ואמו (מריה דויל קנדי, 'הקומיטמנטס"). ריינור מגלם בסרט את ברנדון, האח הבכור, פליט אוניברסיטה, שמבקש להראות לקונור את האור אך מתקשה בחייו האישיים.
"את הדמות של ברנדון ביססתי הרבה על הדוד שלי", הוא מודה, "לא בגלל האימפוטנציה הרגשית והמעשית שלו, אלא יותר בגלל העובדה שיש ביננו 18 שנים הפרש, והוא היה עבורי כמו אח גדול, תמיד דאג לי, תמיד היה שם בשבילי והדעות שלו כל כך חשובות שלי והתרבות שלו חשובה לי". פן נוסף שהסרט נוגע בו הוא התעללות שילדים עברו בבתי ספר קתוליים על ידי אנשי כמורה. "כל אדם באירלנד - וכשאני אומר כל אדם, אני מדבר גם על עצמי - נחשף לדברים האלה או באופן אישי. או שאדם קרוב במשפחה היה מכור, עבר התעללות על ידי הכנסיה, או שהוא אדם אלים. אז אני חושב שכולם חוו את זה בצורה זו או אחרת. ככלל, כל סרט אירי שעשיתי התייחס לאחד מהאלמנטים האלה".
הסרט מדבר על מוסיקה כעל יעוד. אתה תמיד חשבת שהיעוד שלך בחיים הוא להיות שחקן?
"אני לא מגזים אם אומר שמגיל חמש. תמיד עשיתי מה שקשור למשחק כולל לחתוך קרטונים, להכניס את הראש שלי לתוכם ולדמות שאני בטלוויזיה. תמיד היה לי עניין בקולנוע, וחלק מהזכרונות הראשונים שלי קשורים דווקא להרגשה שקיבלתי דרך סרטים וצפייה בהם. לא היו לי אחים ואחיות, ואני חושב שהדרך בה חינכתי את עצמי רגשית, היתה באמצעות סרטים. ואז הרגשתי שזה היעוד שלי, לא המקצוע שלי, אלא היעוד.
"אף פעם לא דאגתי לרשת בטחון ולא לתכנית ב', לא הלכתי לקולג', כי בתפיסה שלי זה היה נותן לי את האופציה להירגע ולא לדחוף את עצמי מספיק. אז אף פעם לא חשבתי מה יקרה אם לא אצליח. מבחינת המשחק, זה היה הכל או כלום, והדבר המוזר הוא שכשדברים התחילו להתקדם זה היה בתקופה בה בדיוק הייתי על הקצה, תקופה מאוד חשוכה ולא טובה אצלי, וזה הגיע בזמן והציל אותי. ואז דברים התחילו להתגלגל מאוד מהר".
ובכל זאת, ריינור זכה להיקשר בקולנוע גם כמקצוען. הוא פרץ לתודעה כשחקן עם ההופעה שנתן ב-2012 בדרמה של לני אברמסון "מה שריצ'רד עשה", אחר כך הגיעו עוד תפקידים - בדרמה החזקה "גלאסלנד" לצידה של טוני קולט, "מקבת'" של ג'וליאן קורזל לצד מייקל פאסבנדר ומריון קוטיאר וב"רובוטריקים - עידן ההכחדה" של מייקל ביי לצידו של מארק וולברג.
"אני לא יכול להתחיל להסביר כמה הייתי מאושר לעבור מ'הרובוטריקים' חזרה לסרטים הקטנים יותר", אומר ריינור. "למשל 'גלאסלאנד' היה עם כזה תקציב נמוך, ועם זאת הוא היה הרבה יותר קרוב לליבי, הרבה יותר אישי מבחינתי. מה שאגיד לזכות 'הרובוטריקים' זה שהוא לחלוטין פתח לי דלתות. הייתי צריך את הרובוטריקים כדי להיות מסוגל לעשות את 'גלאסלאנד' ו'מקבת'".
אתה חתום לעוד שלושה סרטים בפרנצ'ייז הזה. איפה זה עומד?
"כן, אבל אני חייב להגיד שאני לא בטוח מה יהיה עם זה. האמת היא שאני לא שש לחזור לפרנצ'ייז, ואני לא רוצה להישמע כפוי טובה, אבל הפרוייקטים הנוספים שצילמתי בינתיים ביניהם 'ספר הג'ונגל' בבימויו של אנדי סירקיס (לצד כריסטיאן בייל, קייט בלאנשט ובנדיקט קמברבאץ'), 'Free Fire' בבימויו של בן וויטלי (לצד קיליאן מרפי וברי לארסון)וגם את הסרט החדש של ג'ים שרידן יחד עם רוני מארה ואריק באנה. זה סוג הפרוייקטים שיותר מרגשים אותי ומדברים אלי".
אין ספק שאתה עסוק. צילמת כתשעה סרטים בשלוש שנים האחרונות. אלו החיים בשבילך?
"אני בן 24 ולפעמים נדמה לי שאני נמצא קצת על רכבת הרים בלי ברקסים. במשך שלוש השנים האחרונות עבדתי המון. אני מוצא שיש לי בעיה לעצור. אם להיות אמיתי לגמרי, אז הייתי רוצה להאט, אפילו לזמן קצר. הייתי רוצה להרגיש כאילו אני יכול שיהיו לי שישה חודשים בבית בלי לעשות כלום. אולי אצליח לכתוב ולביים משהו משל עצמי. מאוד חשוב לשמר את מי שאני ואת מה שחשוב לי בחיים ולא להישאב לעולם הזה לגמרי".
