אני לא יודעת איך לכתוב את זה, אבל לא כל האנשים פה בפרוור תמימים כמו שהם נראים. מתברר שההוא, שיש לו את ההיא, ונשוי לה כבר עשר שנים, הולך גם עם ההיא, שיש לה את ההוא משלה, ושכולם יודעים. חוץ ממני. כן, כן, רק לאחרונה גיליתי שבין הלול לרפת – בלבול וטרפת. דיברתי על זה עם ידידים, הרימו לי גבה. כאילו, מה את כל כך בהלם, איפה את חיה? ברור שהסכרים פתוחים! כבר יש אפילו קבוצות פייסבוק. נו, לכאלה שרוצים לפגוש כאלה שרוצים.
ולא, לא מדובר פה במעשים של מאחורי הגב, כי פה זה בפרצוף. בלי הסתרות או שקרים. טרנד מאוד לוהט, שהתפתח לאחרונה ומעודד יחסים פוליאמוריים, או חילופי זוגות, או מיזוגי זוגות, או מזמין אנשים מהיישוב ל"ערבי מיקס אנד מאץ'" מהגיהינום. לא רוצים? גם אני לא. בא לי להיכחד רק מהמחשבה שמישהי אחרת תאמלל את נועם במקומי.
מאז שגיליתי, אני פועלת במרץ להסתיר מבן זוגי את הטרנד. שרק לא יעלו לו רעיונות לראש. ככה, בלי בושה, בלי פחד או קנאה? מי אתם, האנשים הביוניים שמוכנים לחלוק את בני זוגם? איך יכול העולם להתקיים ללא קנאה? זה טבוע בנו מלידה. הרי כשלוקחים לאורי את הצעצוע האהוב עליו – הוא נתקף מיד ברכושנות.
המוארים שבכם אולי יחלקו על דעתי. הרי לפי האמת הגבוהה, כלום לא באמת שלנו. באנו לכאן בידיים ריקות ונצא בידיים ריקות, אבל בבקשה תורידי את הידיים הריקות שלך מהגבר שלי! תודה. לכי חפשי לך זוג רוחני לאתגר מינית! אמנם בחרתי בחיים של חשיפה מוגברת, אז קחו לי את הפרצוף, את השם, את השירים, את הפרטיות, קחו הכל ועוד יותר, מוכנה להיות פתוחה לפניכם לחלוטין. רק בבקשה, את דלת חדר השינה תשאירו סגורה.
דניאל ידידי ההיפי אומר שהוא נולד מחדש לפני שנתיים על איזה הר בדרום אמריקה, ורק מאז למעשה התחיל לחיות. לפני כן התעסק רוב הזמן בחרטות על העבר ובפחדים מהעתיד. היה עבד של האגו. אני יושבת מולו, לגמרי עבד של האגו שלי. יש לי את כל מה שהוא לא מעוניין שיהיה לו בחיים. יחסים מונוגמיים, כפריים, בלעדיים לגמרי, עם שני ילדים, שלוש תרנגולות, ארבעה אפרוחים וארנב אחד בחצר.
כואב לו הלב עליי, אז הוא מציע לי וויסקי. אני מוותרת ודניאל צוחק. לטענתו, אני פחדנית, שמרנית והכי חמור – קונטרול פריק. שומרת בקנאות על ה"שליטה" שיש לי לכאורה בחיי. טוב, הוא מואר. חזר מפסטיבל משוגע בהודו ועשה שם כל מיני דברים. עכשיו בדרך לפסטיבל מקביל בארץ, במדבר, מנסה לשדל אותי: "יאללה, תהיי ספונטנית, תצטרפי אלינו למידברן".
בטח! אגב, חשוב לי שתדעו שאני האדם הכי ספונטני בעולם. מקבלת החלטה ברגע. מסוגלת לעמול שלוש שנים על ספר ואז לגרוס, בהחלטה ספונטנית. להתגרש ספונטנית מהבעל שפשוט היה הבעל הלא נכון, ולעשות לנועם ילד ספונטני, חודש אחרי שהכרנו, כי זה הכי נכון.
אז אמרתי לדניאל, ככה, ספונטנית, שאני לא באה. "המקומות האלה לא בריאים לבחורה תנודתית כמוני. אני צריכה מסמר מחובר לחוט שיחזיק לי את העפיפון", הסברתי. "לעוף ברוח אני יודעת לבד. אין לי צורך בעזרה כימיקלית. להפך, במקרה שלי ממש לא מומלץ לזרוק חומר בעירה לאש. אני פשוט אבער ואכלה את עצמי ולא נוכל יותר להיפגש לעולם".
על אותו משקל בדיוק גם לא ניסיתי בחיים לקחת סמים של רוקנרול, למרות שאני ברוקנרול. אני אמנם יודעת שהביטלס למשל כתבו חלק מהיצירות הכי גדולות בהיסטוריה על אל־אס־די. אבל סם הזיה כזה בדיוק קיים אצלי במוח באופן טבעי. אם כבר, אני צריכה לקחת נוגד הזיות.
אנשים ניסו מדי פעם לשדל אותי לטעום כל מיני חוויות שלא עשו לי תיאבון. אם־די, למשל, הסבירו לי, אמור לגרום לי להתאהב אפילו בתמרור עצור. אבל אני כל כך מאוהבת בכל סוגי התמרורים, שדווקא במקרה שלי עדיף לעצור ולציית לחוקי התנועה.
לא מצטדקת או שופטת. זה לא סוד שבתעשיית הבידור מסתובב חומר שצבעו לבן, שפתאום, בבת אחת, הופך אדם חסר ביטחון לנורא־נורא בטוח בעצמו. חלק מתחילים להאמין בלב שלם שהם בלתי מובסים, ואלוהים, כמה מסוכן להרגיש בלתי מובס. צבי מוכרח לחשוש קצת מפני הצ'יטה, אחרת ייטרף. לא ניסיתי גם פטריות כאלה, שלוקחים באמסטרדם, כי יש לי חבר שחזר משם כשהוא משוכנע שהוא פטרייה. אני דווקא אוהבת להיות אדם.
והנה, עכשיו סם חדש עומד בפתח. יחסים פתוחים אלק. הא! אין לי ספק שמדובר בטרנד פרי פיתוחן של בחורות זדוניות שמעוניינות לגזול לי את נועם. אם עד עכשיו האמנתי שחקלאים בעמק חפר שומרים אמונים לעגבנייה שלהם, גיליתי פתאום כמה שאני נאיבית. איך לא העליתי על דעתי שההיא גונבת מדי פעם מלפפון מהשדה של השכן, ושההם בכלל עורכים מסיבות חשק מטורפות, שבהן כל הצבעים מתערבבים זה עם זה. ניסיתם פעם לקחת את כל צבעי הגואש של הילדים שלכם ולערבב אותם יחד? בטח גם אתם גיליתם, כמוני, שמתקבל שחור.
אוף, אני נשמעת כזאת מקובעת. מה אכפת לי לאוורר קצת את התת־מודע? לחלוק עם אחרות את מי שנשבע להיות שלי ורק שלי? להיפרד לרגע מהרכושנות של גיל ארבע?
לא רוצה. זאת הרכושנות שלי ואני אוהבת אותה והיא שלי ורק שלי ולכו מכאן בחורות מוארות.
כן, החיים דינמיים. נחמד לגלות שאנשים מוצאים היום דרכים יצירתיות לשמור על הגחלת, ובעוד סמים הם לגמרי מחוץ לחוק, אף אחד עוד לא נכנס לכלא על שלישייה. יש כאלה שיגידו שדווקא חיי השלווה שאני מנהלת הם הכלא, אבל מי שאומר את זה לא היה אף פעם באמת חופשי.
חזרתי הביתה ונכנסתי לאינסטגרם להירגע. בר רפאלי ממשיכה לעשות מסיבות בריכה מטורפות, עם מלא פצצות בביקיני, אפילו בחודש עשירי. אנשים נוסעים לוגאס. חיי הלילה של תל־אביב סוערים מתמיד בתמונות, וגם הם עבורי בבחינת "המחילה של קיפי". לא נכנסתי לשם מעולם. תמיד העדפתי לכתוב שירים או לגנוב נוטלה מהארון.
זה לא שהמים תמיד שקטים. יש גאות ושפל כל הזמן. וקרבות שאדם צריך לנהל, בעיקר מול עצמו, וגם אם הוא מפסיד מדי פעם, לנסות לסלוח. רק שאני לא בקטע של להתנסות בחומרים. לא מתאים לי לערבב את הדשן שלי עם הדשא של השכן. הבחירה שלי היא לחיות ככה. באקסטרים. הכי על הקצה שיש, עם הנפש הגבולית הזאת והגבולות שבלעדיהם אין לי מדינה לאהבה.
