שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הר אולימפוס": אנושיות עירומה שלא מרפה
    יצירתו של יאן פאבר "הר אולימפוס", שהוצגה במסגרת פסטיבל ישראל, היא פסגה אמנותית יוצאת דופן שבועטת בבטן הרכה. מסדר הטקסטורות, הדימויים האינסופיים והגופים המעורטלים שעל הבמה יוצרים עולם מקביל אמיץ ומעורר מחשבה, שהפוליטיקלי קורקט ממנו והלאה

    מתוך "הר אולימפוס" של יאן פאבר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    זה הרגיש כמו מפגש מיוחל והכרחי של קהילה רעבה שעלתה לרגל לירושלים והתכנסה באולם התיאטרון לטקס זיכרון או היזכרות. אתה מכיר את הפנים, גם אם לא בהכרח את השמות. אלו אותם האנשים, פחות או יותר, בהם נתקלת גם אם לא ראית מעודך ועוד תתקל בהם, גם אם לעולם לא תפגשו עוד. במפגש הזה, ששונה היה לחלוטין מההתחככויות הרגילות באירועי פרמיירה, היה מן הכמיהה. מכל קצוות הארץ נהרו העולים להר האולימפוס שהביא יאן פאבר לירושלים. וכשבחוץ - ויוכיחו הטוקבקים שלאחר הפיגוע הרצחני בשרונה - החברה הישראלית מפולגת, מסוכסכת ושסועה מאי פעם, באולם פנימה, רגע לפני שהתחיל המסע הארוך אל ההר ובמהלכו, כמעט אפשר היה לדמיין שאפשר גם אחרת. 
     
    אין קו ליניארי שמוביל את "הר אולימפוס", העבודה המונומנטלית הזו שננעלה אתמול (ו'), יממה אחרי שהחלה, במסגרת פסטיבל ישראל, ולכאורה לא מדובר ברצף. ובכל זאת, הזמן אוסף את הפרודות ומייצר עמוד שדרה, קווים מחשבתיים, רצפים צורניים, פרקים שיוצרים תצרף שמספר בכל פעם סיפור שונה. הרצף נוצר כתוצאה מהמהלכים שמתחוללים בצופה מול מקטע ספציפי בו בחר להיות נוכח. אפשרות הבחירה היא עוד קונספט מתעתע ומהותי בעבודה שבלתי אפשרי לפרק לאינספור גורמיה או לתרגם כראוי למילים את שלל החוויות שמייצר המסע הזה במאמר ביקורת.

     

    חוץ-אולם-התיאטרון, על פינות הרביצה שבו, מתחמי התנועה ונקודות המפגש והשיח שהן מאפשרות לקיים עם עצמך, עם אלה שחולקים איתך חלל בזמן נתון וגם עם העבודה עצמה, מאפשר אתנחתא אבל אין בו מפלט או "אסקפיזם" משחרר. הסיבה פשוטה: זו לא יריבות שוות כוחות. יש משהו במים העמוקים ובמרחבים שפאבר מציע, שמיד מושכים אותך בחזרה פנימה אל המשחה האולימפי הזה. איך שלא תסתכל על זה, העבודה הזו - פסגה יצירתית - היא חומר פעיל שלא נח בך לרגע ולא משחרר אחיזה וזאת על אף מראית העין שהיא מייצרת: לכאורה אתה חופשי בה לעשות כרצונך, אך למעשה זו היא ששולטת בך, משחררת מושכה בנקודות יציאה רבות לאורך הדרך על פי בחירתה.

     

     (צילום: Wonge Bergmann)
    (צילום: Wonge Bergmann)
    פאבר הוא רב מג וזה מהדהד ועוצמתי ובא לידי ביטוי בשליטה המלאה שלו בחומר - גוף, נפש, טקסט מילולי, תנועתי וצורני - במבט המפוכח והבהיר עמוק אל תוך המקומות החשוכים והמוארים ביותר, ביכולת ההתערטלות ובהחלט לא רק במובן הפיזי שהוא נתון בכל יצירותיו, במוכנות להשתטות, לחשוף את האינסטינקטים והבטן הרכה, לגעת במקום הראשוני, בכישרון לזכך ולזקק את המים והדם ולייצר מסע חודר שריון והגנות בחזרה אל שורשי האנושיות. ובמסע הזה, שממזג בין קדשה וקדושה, בין עבר והווה, בין פסגות ותחתית ובין פרדוקס לפרדוקס, כל האמצעים כשרים.

     

    עולם הדימויים שפאבר יוצר, אינסופי. כך גם הטקסטורות, והצבעים שרק למראית עין מדברים בלבן בדם ובשחור. הלכי הרוח, אפילו קצב הנשימה מתוזמר. אלוהי היצירה והיצר נגוע בשיגעון מפוכח וניחן בהרבה הומור עצמי וגם בחמלה הוא נדיב. אחרי הכל איך אמר הצלוב: "סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים". 

     

    סצנת השליחים פותחת את הטקס הפולחני הזה כשעל מסך שמכסה את הקיר האחורי, צילום גבר ערום שוכב-יושב נשען על אמתו כשאברו המדולדל כמו מביט בקהל. זהו צילום עכשווי שמדבר בשפה האל-זמנית של הפרסקאות מהאלף הראשונה לספירה אך נע לאורך ציר הזמן. בקדמת הבמה שני ניצבים מתוחים לבושי סדינים. שני גברים כורעים על שש, מתנשמים וחורצים לשון ככלבים, יעצרו לצדם. לאט יוסרו הסדינים, שיקופלו כהלכה על פי כל חוקי הטקס, והגוף ייחשף. פה של אחד יוצמד לפי הטבעת של האחר ויהפוך את מכלול הגוף שמעליו למגפון אנושי.

     

     (צילום: Wonge Bergmann)
    (צילום: Wonge Bergmann)
     

    המילים העמומות שנבלעו באחוריים יעשו את כל הדרך למעלה עד לפה שיחזור עליהן חזק וברור: "בשורות רעות. נושבת רוח חולה. המגיפה תכה בעיר לפני עלות השחר. לא יהיה מפלט. הטבע יפגין את כוחו". הקהל צחק, איך לא? ולי עבר בראש המשפט ההוא מתוך "משה" של אוהד נהרין: "אין מפלט מהנאד של הפנאט". זה פתיח מגוחך ונפלא ומרומם. צעד ראשון בדרך שתלך ותתרחק מהפוליטיקלי קורקט ומכבלי המוסרניות והמכובדות לכיוון כאוס מאורגן למופת.

     

    כשחושבים על זה לעומק, פוליטיקלי קורקט על הזין. באמת על הזין. תחת פנס זכוכית כדורי שמשתלשל מלמעלה, עומד גבר ערום. פניו מוצלים אבל הפוקוס ממילא מופנה כולו אל האיבר שבין רגליו שמתקשה ומזדקר מעלה ומעלה בכוח המחשבה בלבד. ייקח לא הרבה מדי זמן עד שהקהל יבחין בתנועה המינורית מאז'ורית הזו. פרצי הצחוק ישברו את השקט. כף ידו תיסגר סביב איברו כאילו היה כלי נשק ואז יתחיל מה שנראה כמו חימום לאורגיה המונית, זיווג בין משתה אלים למסיבת אקסטה, בין גוגו דאנס לטוורקינג.

     

    גברים ונשים עם פיסות סדין מסתירי חלציים ושדיים שמתוכם נזרקים אל הבמה נתחי בשר אדום חי. הכל מתנועע, נע ונד, תחת רועד, חזה מקפץ גם שורות הפנסים עולים ויורדים, פותחים וסוגרים את מעגלי האור. מפלס ההורמונים המחרמן מזנק בעקומה מקבילה לדציבלים ולקצב. זה לא הידיים על החלציים, הגוף המושלם והאנושי שמפוזר על הבמה נטול פילטרים, זה לא כתמי הדם שצובעים את מעט הבד הלבן שעל הגוף או קולות הביאה (ולא של המשיח), זה החופש המשכר הזה שמעלה את מפלס החרמנות.

     

     (צילום: Wonge Bergmann)
    (צילום: Wonge Bergmann)

    דיוניסוס, מלך האלים, שמן רופס עם כתר עלי דפנה לראשו ואשכולות ענבים משתלשלים מכל עבר, הוא מעין גרסת-על של פונטיוס פילאטוס מאופרת הרוק "ישו כוכב עליון". הוא מציע מסע ליערות הפראיים ביותר שניתן לדמיין ועוד גדר הפרדה בין צורה יצירה ויצר נפרצת. אישה כלב תנהם ותנגוס בבשר המפוזר על הבמה, גבר עירום צבוע לבן יאסוף אל סדין פרוש על הרצפה עוד ועוד פיסות בשר שיכתימו אותו.

     

    זה המונולוג של דריוס מתוך "הפרסים" של אייסכילוס ששולף אותך בבת אחת מתוך סערת היצרים שרוחשת על הבמה אל סערת הרוחות הרעות מבחוץ, אל הפיגוע בשרונה וברחוב הארבעה, אל מעגל הדמים שהפך סלע קיומנו. "חילותינו זרו הרס ודם. בזזו מזבחות, חללו מקדשים. זעזעו את היסודות של כל הקדוש בעיני אויבנו. כל אשר עוללו חיילינו עומד להתרגש בתורו עלינו אך בזעם גדול יותר. אנו סובלים עכשיו? נסבול יותר. לכודים בארץ שכבשנו". כשפאבר אמר בתשובה לפניות ארגוני החרם שאין בכוונתו לבטל את ביקור הלהקה כי התשובה בגוף העבודה, יש להניח שגם לכך כיוון.

     

    נבואות הזעם מכות שוב ושוב לאורך הדרך הארוכה אל תוך הלילה. "דם יהיה בכל מקום. יותר מדי דם. גופותינו תיערמנה להררי נשחטים", אומר הגבר העירום שצבוע בלבן תוך שהוא עורם נתחי בשר על הבמה. "מתוך זרע הגאווה צומח פרי הפורענות, פרחי הזעם הם הרס וחורבן. זכרו זאת. זכרו תמיד. אל תשכחו לעולם את אשר עוללנו בשם הכלל", הוא ממשיך. יממה בדיוק אחרי מתקפת הטרור הרצחנית בשרונה. המילים שעדיין מהדהדות את המציאות נמסות אל תוך קומפוזיציה כוריאוגרפית מרככת. אלכסון של גברים ונשים בתוגות מחזיר אותך אל ריטואל תנועתי מזמן אחר. פאבר מפסל בתנועה איקונוגרפית שנעה גם היא בין זמנים ומקומות איפשהו בין מדינות המזרח הקדום ומפזר מעט מאירופה הקלאסית עם "Pace Pace Mio Dio", אריה מתוך "כוחו של גורל" של ג'יוזפה ורדי מבוצע על ידי זמרת סופרן נהדרת שתחזור גם בהמשך.

     

     (צילום: Wonge Bergmann)
    (צילום: Wonge Bergmann)
     

    הגורל - תת נושא, ושאלה שצפה גם היא לאורך הערב כמחשבה נלווית. כמו הכבלים ושלשלאות הברזל, שיצוצו שוב ושוב ויעוררו הרהור על הפלרטוט האינסופי של האדם החופשי לכאורה עם המסגרות הכובלות אותו, או אלה שהוא נאחז בהן. "אימון המלחמה" הוא דוגמא נהדרת. פאבר שם בידי קבוצה של רקדנים ורקדניות שרשראות ברזל ואומר להם: "קפצו!". רעש הברזל שמכה את הבמה מקפיץ גם את האולם בכל פעם מחדש. כמו באימוני קרב מתישים קולו של מנהיג העבדים מרעים ומעודד להמשיך. "מהו הפחד השולט בלילה?", הוא שואל והם עונים במקהלה: "שדי השינה או החלומות שמתו".

     

    "לאיזו בושה לא תוכל להתכחש?", הוא שואל והם עונים: "לירכיה של אימך או למבטו של אביך". "מהי המפלצת שאוכלת את היום?", הוא שואל והם עונים: "כשרון מבוזבז או שיער מאפיר". הביחד'נס העוצמתי הזה יישבר לאט לאט כשבקבוצה תכרסם העייפות. הידיים האוחזות בכבלים ירפו והמקצב האחיד יפורק אבל המילים עדיין ירעימו: "קצב הנקמה קדוש לי. עין תחת עין זו ההיסטוריה שלי".

     

    זו סצנה שלוקחת לעצמה בנדיבות את הזמן, כמו כל שאר הסצנות וגם היא לובשת ופושטת צורה ומשמעות וחודרת פנימה בזכות הנשימה ואובדן הנשימה והעצמה השואבת שיש בהתבוננות במה שמרגיש כמו עינויי גוף ונפש. הקונטקסט רחב ובסופו של דבר מה שנשאר היא המחשבה הבהירה - כולנו עבדים. גם זה ריטואל. אחרי דקות ארוכות, מעבר לקצה הכוח, כשהקבוצה תזרוק ממנה והלאה את חבלי הברזל והרקדנים יתיישבו מיוזעים ומתנשפים על הרצפה, הקהל ישתולל. זה לחלוטין לא תהיה הפעם האחרונה.

     

     (צילום: Wonge Bergmann)
    (צילום: Wonge Bergmann)
      
    פאבר חוזר ומבקר שוב ושוב לאורך העבודה באותן הסוגיות שהוא מציף כמו שליטה וכבלים ואשליית הכוח. למעשה זו תנועה מעגלית שחוזרת כמו גל אל החוף ובכך אומרת: יש לזה אולי צורות שונות, אבל משמעות אחת. אילוף הנחש על ידי אודיסיאוס או משקלו הכבד של הכתר על ראשו של קריאון, אחד הם. ההגחכה וההשתטות, בניגוד למה שאולי עלול להיתפש כאכזרי, הם כלים לחשיפת המנגנון הרעוע של כל מה שהוא אנושי.

     

    יש משהו לא פשוט בהסתגלות למחשבה על החופש המוחלט שניתן לקהל לשבת לקום להיכנס ולצאת מהאולם כרצונו. התזוזה האינסופית שהדבר מייצר גורמת לעין לנדוד וכך לאורך הדרך, תמצא את עצמך לא פעם מופרע ונשלף החוצה מתוך התרחשות בימתית שבתוכה שקעת עמוק בגלל התנועה בקהל. עבודת התחרה העדינה שפאבר ושותפיו ליצירה המרשימה הזו מאפשרת לך לצאת ולהיכנס בה כמעט בלי מאמץ. היא עובדת על פנים וחוץ לכל אורכה. משחררת ומושכת פנימה כמערבולת, לפעמים אתה צופה, לפעמים מעורבב. "הגיע הזמן שכל אחד ואחת מכם יקום מכיסאו כדי להגן על מה ששיך לנו", פותח אטאוקלס, בנם של אדיפוס מלך תבאי ויוקסטה, במונולוג שקורא להתעוררות לאומית.

     

    "האדמה שעליה נולדנו מצויה תחת מתקפה. זה הזמן שבו אדישות הופכת לפשע, זה הזמן של אלימות ונכונות להרוג. זה זמן שאין בו מקום למחשבות או פילוסופיה, זמן להוכיח שאנחנו מסוגלים להתבונן בעבודות ולפעול, זמן לשים את החופש בצד על מנת להגן עליו. האויב נמצא בקרבנו. כזה הוא הזמן שבו אנו חיים". מוכר? כשהעבר נשזר בהווה, מתקיים רגע על זמני וכאלה מפוזרים אינספור לאורך העבודה כמו המונולוג שנושאת הקובה, מלכת טרויה, על החורבן, ההרס והמוות שזורע הפחד ("מה לחרוט על מצבתך? כאן נח ילד שנרצח על ידי הפחד?"). 

     

     (צילום: Wonge Bergmann)
    (צילום: Wonge Bergmann)
      

    בין סצנה לסצנה - העבודה כולה מורכבת מ-14 סצנות באורכים משתנים - מפזר פאבר רגעי ציפה ומחטט באזורים שבין העירות לשינה. זה לכאורה מאפשר נשימה – לשחקנים ולקהל כאחד - אבל יוצר "בטן" בגוף העבודה. לא בטוח שהדיבור על היחלשות הטונוס השרירי או הצניחה הבלתי נשלטת אל תוך השכחה שמציעה השינה, נדרש. השינה, הרי, תגיע איפשהו לאורך 24 השעות של העבודה. ובכל זאת יש בכך הצצה מסקרנת מאד אל תוך מחשבותיו של היוצר. "גופי הפיזי הופך על זמני וחסר שליטה. אני אוהב את העולם המשונה והמאגי הזה, את המשחק הססגוני של האור וההשתקפות. את האשליה הזו אני רוצה להשיג בעזרת לוחמי היופי".

     

    "הר אולימפוס", זו עבודה שמלמדת אותך אומץ מהו, מעניקה כוח ודוחפת קהל ויוצרים רחוק יותר ממה שנדמה כאפשרי. היא יוצרת ומקיימת עולם הווייתי מקביל ומבקשת מבלי לבקש, להאמין בניסיון כדרך חיים ולא להיכנע לאמצע המפתה, הרדום והמרדים.

     

    בניגוד, אם תרצו, לעבודה כמו "יוליוס קיסר" של הבמאי האיטלקי רומאו קסטלוצ'י, שהציגה בשנה שעברה בפסטיבל ישראל, פאבר מטשטש את שמות הדמויות ועורך את הביוגרפיות שלהן לא כיוון שהוא מניח כי הצופים מכירים את המחזה והדמות, אלא כיוון שלדידו המהות של כל אחת מהן מתקיימת בתוכנו ומכאן לא זרה לנו עם או בלי שנדע לכנות אותה בשמה. זה נכון לא רק לדמויות אלא גם לפעולות, למילון התנועתי, לשפה ולאמצעים הויזואליים שנשענים על מאגרי מידע צבורים ומוטמעים בתוככי האדם באשר הוא אדם. ביד מכשף מנוסה, פאבר לוחץ על כל הכפתורים הנכונים ומעורר מידעים ומחשבות רדומים וזה עובד כמו קסם.

     

    כשאתה עומד מול מפגן האנושיות הכביר הזה, שרוחש וחי ומתקיים מולך, נושם בו זמנית איתך, אי אפשר שלא להבין מדוע פאבר מכנה את השחקנים והרקדנים שלו "לוחמי יופי". הגלריה המרתקת הזו, היא למעשה יחידת קומנדו עלית שנלחמת על היופי שבאנושי.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""הר אולימפוס": אנושיות עירומה שלא מרפה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Wonge Bergmann
    מתוך "הר אולימפוס". מפלט שלא נח לרגע
    צילום: Wonge Bergmann
    7 לילות
    מומלצים