ריבלין מזהיר מ"מסלול של התרסקות כלכלית"

בנאומו בפתח כנס הרצליה ה-16 חזר היום (יום ג') נשיא המדינה ראובן ריבלין ל"נאום ארבעת השבטים" שנשא באותו מעמד בשנה שעברה, ובאמצעותו הצביע על השסעים בחברה הישראלית. הפעם הוא הדגיש כי "האקדמיה ושוק העבודה מותאמים היום בעיקר לשני שבטים (הדתיים והחילונים, א"א), אבל יש שניים נוספים - החרדים והערבים - שנשארו מאחור". הוא הזהיר שהדרת שני השבטים הללו מובילה להתרסקות כלכלית של המדינה.

הנשיא ריבלין סימן מנועים של שינוי שבכוחם להביא לתקווה ישראלית: "המערכת הראשונה היא מערכת השירות הציבורי ובפרט משרדי הממשלה. היא תשמש מנוע שינוי אמיתי רק אם תחתור בצורה בלתי מתפשרת לייצוג הולם של הציבור שאותו היא משרתת, ובפרט חרדים וערבים, מתוך הבנה שהרכב לא מגוון מסוכן והרסני לאמון הציבור במערכת".

הנשיא ריבלין בכנס הרצליה

המערכת השנייה שאותה סימן הנשיא כוללת בתוכה את האקדמיה ואת שוק העבודה. "אם בעבר היה צה"ל מקום המפגש המרכזי של החברה הישראלית, הרי שבסדר הישראלי החדש, אם נרצה או לא, הפכו האקדמיה ושוק העבודה למקום הראשון שבו פוגשת החברה הישראלית את עצמה. האקדמיה ושוק העבודה הם השער להגשמת החלום הישראלי. הם כרטיס הכניסה של כולנו למוקדי ההשפעה במשק. בהם נוצר לראשונה מרחב משותף ליצירת שפה ומטרות משותפות, שם מתעצבים תחושת השייכות והמעמד החברתי.

"לעולם חילופי אליטות כרוכים במחיר, כי טבעה של אליטה שהיא רוצה להנציח את מקומה. השינוי יגיע רק כאשר הסביבה המקצועית תגלה רגישות וערנות לכל המגזרים הפועלים בה, ותכיר באחריות המוטלת עליה ליצירת מפגש חיובי ומשמעותי בין הבאים בשעריה. מיצוי כוח האדם והכישרון הישראליים, בפרט מהמגזר החרדי והערבי, הוא מנוע הצמיחה המשמעותי ביותר העומד לרשותנו, והמפריד בינינו לבין מסלול של התרסקות כלכלית ידועה מראש.

"מספיק מבט אחד בירושלים, העיר הערבית הכי גדולה בארץ; העיר החרדית הכי גדולה בארץ; העיר הדתית הכי גדולה בארץ; העיר החילונית השנייה הגדולה בארץ, העיר האהובה אבל גם הענייה, הקרועה והמתוחה כל כך - כדי להבין שכוחות השוק לבדם והרצון הטוב לבדו של ארגונים ויחידים מסורים ככל שיהיו לא יוכלו להתמודד עם גודל האתגר".

ריבלין התייחס לשאלת הזהות הישראלית ב-2016, וסיפר על מפגש עם צעירה ערבייה: "לפני כשבועיים השתתפתי במפגש שנערך שם בין תלמידים דתיים, חילונים וערבים. במפגש פנתה אליי אחת התלמידות הערביות, ואמרה לי: אני אזרחית מדינת ישראל, ואני רוצה להזדהות עם המדינה שבה אני חיה. אבל בין הדגל, לחגים, להמנון שאותו אני מכבדת, מה לעשות, שנפשי הומייה - אבל אינה יהודית. אני רק מבקשת להבין ממך הנשיא, מה המקום שלי? כך היא שאלה אותי. באופן אישי, אני נרגש בכל פעם שדגל ישראל מונף לראש התורן, ועם זאת, הבנתי וכאבתי את השאלה שלה. והיא לא לבד. גם לא כל היהודים שרים את התקווה. יש יהודים לא ציוניים, האם להם אין את הזכות להיות ישראלים? האם כל מי שעוסק בישראליות הוא פוסט-ציוני?

"כיצד נוכל להרגיש שהציונות שלנו בטוחה ואיתנה דיה כדי שנמצא את המקום בתוכנו לעסוק גם בישראליות? עם הדילמה הזאת אנו מוכרחים לחיות ולהתמודד, גם אם טרם בשלה העת למצוא לה פתרון ומענה".