שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למה חזרתי לצרפת: התשובה שהדהימה את "לה מונד"
    העיתון הצרפתי ביקש לחשוף את סיפורם של עולים שהתייאשו וחזרו לצרפת, אבל במקום זה הוא קיבל תשובה שהפכה לוויראלית במיוחד בקהילה היהודית

    אלכסנדר קסל
    אלכסנדר קסל

     

    העיתונות הצרפתית מפרסמת בעקביות כתבות על יהדות צרפת, ועל המגמה העיקרית של השנים האחרונות – עלייה לישראל. התופעה הזו, שהעיסוק בה הגיע עד לדיונים בארמון האליזה, מסעירה את החברה הצרפתית, מכיוון שהיא מציבה מולה מראה לא מחמיאה. אזרחים צרפתיים, צעירים ומשכילים מחליטים לחפש את העתיד שלהם מחוץ לצרפת, במקרה של הקהילה היהודית - לרוב בישראל.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    אבל בשבועות האחרונים מנסה העיתון היוקרתי "לה מונד" לתקוף את הסוגיה מזווית אחרת. בפנייה לגולשי האתר שלו, ביקש העיתון מיהודים שעשו עלייה אבל החליטו לשוב לצרפת, לחשוף את סיפורם ואת כישלון המעבר שלהם לישראל.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות  

     

    לא ידוע כמה אכן נענו לקריאה, אבל תשובה אחת שהתקבלה על ידי בחור צעיר בשם אלכסנדר קסל, בוודאי לא הותירה את אנשי העיתון אדישים. התשובה של קסל שהפכה עד מהרה לוויראלית בקהילה היהודית, עשויה להתברר כמשמעותית במיוחד עבור מי שעוד יושבים על הגדר, רגל בצרפת רגל בישראל.

     

    וכך כותב אלכסנדר קסל:

    גדלתי ברובע ה-19 בפריז, בקרב העושר התרבותי הבלתי ניתן להשוואה של עיר האורות. בהיותי ילד יהודי,

    היה לישראל מקום מרכזי בחינוך שלי. מגיל צעיר חגגתי מדי שנה את יום העצמאות של מדינת ישראל בבגדי כחול-לבן, ואכילה מרובה של כדורי פלאפל.

     

    בגיל 17, עם תעודת הבגרות בכיס, סוף-סוף הייתי בשל למימוש 17 שנות חינוך ציוני אגרסיבי. הסוכנות היהודית הוסיפה את הדובדבן על הקצפת, והבטיחה לי גן עדן עלי אדמות אם אקפוץ למים. קפצתי.

     

    אם להיות כן, השבועות הראשונים ואפילו החודשים הראשונים היו חלום בעיניים פקוחות. אין כמו לגלות מדינה חדשה, במיוחד מדינה מיוחדת כמו ישראל, ולהיחשף לתרבות השונה והמרעננת שלה.

     

    אבל בנקודה מסוימת הבנתי שלא באתי לישראל כדי להיות תייר, אלא כדי לנהל את החיים שלי. ופה הכל השתנה לרעה. היין הפך לחומץ, התולעת הגיחה מהתפוח, הכרכרה של סינדרלה הפכה לדלעת - וישראל התגלתה במערומיה.

     

    ישראל היא מדינה מאוד שונה מצרפת, ויש הבדלים משמעותיים לרעתה שלא ניתן להתעלם ממנם ועוד פחות להתרגל אליהם.

     

    נתחיל עם מזג האוויר החצוף והעקשן

    10 חודשים מתוך 12 אפשר היה להתחנן על הברכיים שנזכה לזכר מהאפרוריות הפריזאית, שנרגיש קצת את הדיכאון הטבעי המתחבר כמו בגד לגוף - כלום לא עזר.   

     

     

    יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, השמש התעקשה להעלות לנו את המוראל, והשמיים התכולים התעקשו לצבוע לנו את מסגרת החיים בצבעים עליזים. זה הרגיש כאילו אנחנו חיים בעולמם של הטלטאביז או של דובוני אכפת-לי. כל בוקר, כשהייתי יוצא מהבית, התגרה בי המעיל השחור היפה שקניתי בחנות פריזאית, כשהוא תלוי להנאתו על כיסא בחוסר מעש, משל היה מובטל צרפתי שדמי אבטלתו גבוהים משכרו.

     

    בחוץ, כמו בפריז, הלכתי ברחוב כשכיפתי מתנוססת על ראשי בגאווה. לקח לי זמן מה להבין שמשהו אינו כשורה - ואז ירד לי האסימון! למרבה האימה איש לא שלח לעברי מבטים חמוצים. הלכתי ברחוב כאיש אלמוני בין פשוטי העם, כשהכיפה משתלבת בנוף, ללא כל תשומת לב עוינת מצד הסובבים. יש לכם מושג כמה זה קשה להפוך להיות כמו כולם אחרי 17 שנים שבהן התרגלתי להיות במוקד כל התיעוב הקיים ברדיוס של קילומטר ממני?

     

    אבל הישראלים היו אפילו גרועים מזה

    לא רק שהם לא תיעבו אותי, הם התייחסו אליי כאילו אני חבר, או חלילה אח שלהם.

     

    הידעתם? בישראל לא קוראים לך "מר" ואין לך שם משפחה. או שקוראים לך בשמך הפרטי, או שגם שם פרטי אין לך, ואתה פשוט נקרא "אחי". איך לא נתגעגע לנימוסים הקפואים והמרעננים של הצרפתים? איך לא נתגעגע לשמירת המרחק בין אזרחי המדינה, עד שכל אחד מרגיש זר במדינתו שלו?

     

    ולמרות כל הקשיים האלה לא הרמתי ידיים והמשכתי קדימה. נרשמתי למוסד לימודים גבוה הנחשב לקשה ביותר בישראל: הטכניון בחיפה. לתדהמתי הגדולה, בעוד שחבריי בצרפת התמודדו עם חומות של חוסר סובלנות כלפי יהדותם, ונדרשו להיבחן בשבתות ובחגים ללא אלטרנטיבה – הציב בפנינו הטכניון דרך קלילה בהקפדתו לבחון אותנו בימי חול. הקושי היחיד היה ברמת החומר הנלמד. מאכזב מאוד.

     

    ובנוסף, הם לגמרי משוגעים שם בטכניון ובתעשיית ההיי-טק. רק מילה אחת יש להם בפה: לחדש. מה עושים? מחדשים. או-קיי, חידשנו, מה הלאה? מחדשים עוד. ואז? נחדש. זה סיפור שלא נגמר, תמיד שואפים להתקדם במקום לנוח על זרי הדפנה, ולהשתכשך בחוסר המעש הקיומי כמו שהצרפתים עושים בהצטיינות יתירה.

     

    הטיפוס האינסופי הזה פשוט מתיש. למה לא לעצור קצת, ולתת למצב לקפוא או להירקב קצת לפני שממשיכים? לא מובן. הישראלים לא מסוגלים להבין את הקסם, את התענוג שביציאה לבתי קפה או לתיאטרון בחוסר דאגה, כשהמדינה מתפוררת מסביבך.

     

    ניסיתם ללכת ברחוב פעם, בלי לחפש מסלול בטוח?

    וגם, אתם יודעים, בערוצי הטלוויזיה הצרפתיים נראית ישראל כמקום מטורף, אבל למעשה ללכת ברחוב בישראל זה משחק ילדים. למרות הפיגועים, מרגישים די בטוחים, ואולי אפילו בטוחים מדי, ברחוב הישראלי.

     

    העולים מצרפת כבר כאן    (צילום: יוגב אטיאס)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    איש לא בודק את המרחב סביבו, איש לא מחפש לאתר חבורות של צעירים חורשי רעה, ולהנדס את המסלול הממזער את הנזקים הפוטנציאליים. פשוט הולכים ישר לכיוון המטרה, כמו מטומטמים חסרי מוח.

     

    היה בית ספר ליד מקום מגוריי בישראל, ולמדו בו ילדים יהודים. לא יאומן כי יסופר! לא היה אפילו לא צל של חייל כדי לשמור על המקום. באיזה עולם נראה לכם הגיוני שאין צורך בחיילים כדי לתת לילדים יהודים לחיות בשלום? איפה ראיתם דבר מופרך כזה, תגידו לי?

     

    לאחר פיגועי טרור רצחניים, הכותרות בתקשורת המקומית-ישראלית הן בסגנון פרובוקטיבי: "מחבל עשה
    פיגוע ורצח כך וכך". בלתי נסבל! הכותרות מעזות לקרוא למסכנים האלה מחבלים. הייתי נאלץ להוציא את הארנק ולשלם ביוקר על עיתונים צרפתיים שהגיעו באיחור של יומיים, כדי לצרוך חדשות המוצגות באופן סביר ואובייקטיבי: "פלסטיני נהרג בתקיפה בירושלים".

     

    בקיצור, הבנתם. אתם מתארים לעצמכם שחזרתי מהר מאוד לצרפת. חזרתי הרבה אפילו, פעמיים בשנה בממוצע - "לחופש". אני חוזר כדי לבקר את המשפחה ולהיזכר במה שהשארתי מאחור, ואז לנסוע חזרה ארצה עם האישור המתבקש שהעלייה לארץ הייתה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי בחיי.

     

    אה, סליחה, שכחתי: אין לגבינה פה טעם. רק אומר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "למה חזרתי לצרפת: התשובה שהדהימה את "לה מונד""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כך מסקרים את "הסכסוך" ב"לה מונד", העיתון שקרא לעולים-חוזרים להתפקד
    ותן חלקנו
    מומלצים