מציירות לעצמן כנפיים: הוואנדר-וומן עם המטפחת

"בשנות השבעים, בעיצומו של הגל השני של הפמיניזם, התפתח קומיקס נשי-יהודי בועט", כהן מספרת. "נשים מספרות מאז על חייהן תוך כדי שהן יוצאות כנגד כל הסטראוטיפים הנשיים שמוצמדים אליהם, כחלק ממגמה המכונה 'וידוי'".

"אנחנו צועדים מאחור"

תערוכה בינלאומית חדשה בשם "אוטוביוגרפית - וידויים בקומיקס של נשים יהודיות" מתעדת את הקומיקס הנשי-יהודי בישראל ובעולם. זהו הטריגר שבעזרתו מבקשת נועה לאה כהן לפתוח את דימוי ה"אשת החיל", כפי שדמיינו אותה קומיקסאיות יהודיות בעבר ובהווה, לאחר שקיבלה פנייה לסיוע מאוצרי התערוכה, כמי שמתמחה באמנות ישראלית.

"הבעיה שלנו הישראלים היא שאנחנו בטוחים שאנחנו אור לגויים, ולא מבינים שאנחנו צועדים באיחור עצבני, אחרי אמנים יהודים, ושהם מכירים אותנו הרבה יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו ואותם, ואולי כדאי להתחיל לעבוד יחד".

"הרגשתי אישית שזה אבסורד שיש אמניות יהודיות שהם חלק מהקאנון הקלסי האמריקאי באמנות, כמו טרינה רובנס, ופה אף אחד לא מכיר אותן. יש המון כוחות יהודיים בשדה האמנות בעולם, ונראה לי שדווקא בעידן הגלובלי יש מקום לעבוד ולהכיר אמנים שיוצאים מתוך הזהות שלנו".

מאיירות את האמהות

חלק ממסע הגילויים בעקבות הקומיקס הנשי הוביל את כהן להיכרות מחודשת עם מאיירות קומיקס מהמגזר הדתי, ועם "הווידויים" שמשתקפים מתוך האיורים-סיפורים שלהן. לדבריה, לצמד אורי אורבך ז"ל ושי צ'רקה  (מי שנחשב לבולט ביותר בקרב הקומיסקאים הדתיים היום) – היו מקבילות נשיות.

"איך היא עושה את זה?" - "ככה!" האמירה של הקומיקסאית הדתייה רחלי שלו

"קומיקסאיות דתיות מתחילות לכתוב מהמקום הבטוח של כתיבה לילדים", כהן קובעת. "ככה זה היה אצל אפי אונגר ז"ל. שם ממש אפשר לראות איך ברגע שהיא הפכה לאמא, היא מאיירת דרך הילד שלה, דביר, את דמותה שלה. לפני זה אין כמעט ביטוי לעצמה כדמות או כקול. רק כשנולד בנה היא חושפת את חיי המשפחה שלה ואת עצמה, אבל גם אז זה דרך העיניים של הילד".

כהן רואה באונגר ז"ל, שנספתה בפיגוע ירי בשנת 1996, מייצגת נאמנה לתרבות הקומיקס הדתי: "ניתן לראות באופן מאוד ברור את הסטריאוטיפים הנשיים המוכרים: סינר, בגדי עבודה ביתיים צנועים ורחבים. יש פה אמירה מאוד הפוכה מהאמניות היהודיות-אמריקאיות של שנות ה-70.

אמהות לא מתנצלת. אפי אונגר ז"ל, בקומיקס שיצרה על בנה, דביר (ועל עצמה)

"רוב המאיירות הדתיות כיום לא שמות את נשיותן בפרונט, ורואים את זה גם אצל החרדיות. מצד שני יש יוצאות דופן, כמו המאיירת רחלי שלו - וגם אז זה תחת ההצדקות של האמהות כנושא. שלו מביאה תכנים שלאו דווקא מגבים את האידיאל של האמא המושלמת. יש אפילו מגמה עדינה של חתירה לשוויון בחלוקת התפקידים בבית. גם במראה שלה עצמה כדמות, היא מאתגרת - אבל ברכות. היא, למשל, מציגה את עצמה בלי כיסוי ראש, אבל כן עונה לתכתיבים של החברה הדתית סביב האמהוּת שלה. יש פה משחק עדין כל הזמן בין לאתגר ולבין לשמר".

"לא פשוט לצייר סיטואציות שיעברו את מחסום הרגישות במגזר"

כהן יודעת לספר כי התערוכה המתמקדת (בעיקר) באמניות אמריקאיות, כמעט שלא עוסקת באמהוּת והריונות. "פמיניסטיות בשנות השבעים לא הזכירו הורות, למעט בשביל לדבר על הפלות. נשים דתיות מרשות לעצמן לדבר על קשיים באימהות. לא על הכל, אבל על הרבה ממה שהן חוות. זה נושא מורכב. לא פשוט לצייר סיטואציות שיעברו את מחסום הרגישות המגזרית".

זה עדיין מרגיש כאילו הרשות היחידה שלהן לדבר, לאייר ו"להתוודות" - היא מתוך האימהות שלהן.

"זו הסיבה שקראתי להרצאה שלי על הנושא 'אמא של שבת', כי זה לגמרי שם", מודה כהן. "עדי דוד מאיירת טור על רווקוּת - אבל גם זה מתוך מגמה שהיא תתחתן ותביא ילדים. הלגיטימציה להתבטא היא סביב החוויות שלך כאמא".

החלוצה החרדית

בעוד "האיור האימהי" נתפס מעט כשמרני, הרי שבמגזר החרדי הכל הרבה יותר סגור ופנימי. לדברי כהן, מרבית המאיירות החרדיות כלל לא עוסקות בתכנים נשיים, למעט אחת - בת שבע הבלין. יצירות הקומיקס שלה בעיתון החרדי "משפחה" מציגות, לדברי כהן, פריצת דרך משמעותית בנראות נשית חרדית, בחלל ויזואלי שעד כה היה גברי בלבד.

(איור: בת שבע הבלין)

(איור: בת שבע הבלין)

"הבלין היא, במידה רבה, הדור השני של הקומיקס החרדי אחרי יוני גרשטיין, מאייר שחזר בתשובה ובהוראת

הרב שך (מנהיג הפלג הליטאי באותן השנים) המשיך לאייר ספרי ילדים וקריקטורות פוליטיות בבטאון 'יתד נאמן'. הבלין היא 'מבפנים'. היא לא חוזרת בתשובה. היא בת של רב שעושה קומיקס המתאר את חיי עקרת הבית החרדית. זה מגיע ממקום מאוד תמים ומאוד לא מנסה לפרוץ דרך. לכאורה, הוא עוסק בסוגיות שיש בכל בית חרדי ממוצע, עם הרבה הומור וחן".

ההומור, לדברי כהן, הוא כלי שדרכו יוצקים אמנים דתיים וחרדים מסרים שאינם עולים בקנה אחד עם האידיאל המגזרי, ואף עשויים לבקר אותו. למשל, "לצייר אימהות בלי להעלים חוויות של תסכול ושל עייפות מהמולטי-טאסקינג של האמהוּת. הבלין לכאורה כותבת ומאיירת על האמא הקרייריסטית שרוצה שיהיה לה הרבה כסף והרבה זמן כדי להישאר בבית. היא בעצם מגבה את הערכים החרדיים של אנטי-קריירה ושל אם שנמצאת בבית, יחד עם זה שהיא בעצמה כן מפתחת קריירה וכן מגבשת קול משלה. אבל הוא לא שם בגלוי. אלה המסרים המיינסטרימיים של המגזר".

• התערוכה "אוטוביוגרפית - וידויים בקומיקס של נשים יהודיות", תוצג עד ה-3 בספטמבר במוזיאון הנגב, בבאר שבע