מצאנו את הנוסחה המנצחת לפופ ישראלי

הצירוף "פופ ישראלי" הפך עם השנים למשאת נפש. משהו שכולם מייחלים לבואו, ולעולם לא מגיע. נכון, הייתה כאן פעם מוזיקת פופ מצליחה ומהוקצעת. אבל היא פנתה תמיד לכל המשפחה, מבלי להפריע את שלום הציבור. ע"ע עפרה וירדנה, להקת גזוז, יגאל בשן ורבים אחרים. פופ עדכני ומגניב, שמדבר בעיקר לצעירים, לא הצליח בציון כמעט אף פעם.

שוברים את האינטרנט עם פופ כחול-לבן. סטטיק ובן אל תבורי(צילום: משה נחומוביץ)

ולא שלא פעלו בכיוון. ההצלחה הנדירה של היי פייב הביאה לאינספור ניסויים אכזריים בלהקות בנים ובנות, שנעלמו כפי שבאו. וההצלחה היחסית של רוני סופרסטאר גרמה לנסיונות פיתוח אינסופיים של זמרת הפופ המהונדסת הבאה. גם כאן, לא הגענו לירח.

הטעות הייתה כפולה. קודם כל, בעצם הניסיון לחקות, אחד לאחד, את מה שהולך מעבר לים. שהרי, כמו שתשיר לכם מרגלית צנעני, פה זה לא אירופה. יש משהו לא אמין, שלא לומר מביך, בניסיון לייצר בריטני ספירס ישראלית, ולחילופין - וואן דיירקשן ציוני.

אין לנו פה לא את המסורת, לא את המקצועיות ובטח לא את התקציבים הנצרכים לפיתוח של מפלצת פופ, ולכן התוצאה תמיד נראית כמו העתק חיוור. הטעות השנייה הייתה עצם היומרה "לפתח". זה בדרך כלל הגיע מאנשי חברות תקליטים וותיקים, שחשבו שהם יכולים ללמד את השטח לאהוב פופ. אבל השטח לא רצה ללמוד, הוא רצה ללמד. והוא גם הצליח, כשסוף סוף ציידו אותו בכלי הנכון. מה שנקרא - יוטיוב.

ועכשיו, כמה שנים טובות אחרי המהפכה שהערוץ הזה חולל, אפשר סוף סוף להכריז בהתרגשות שיש כאן פופ ישראלי אמיתי. בועט, עדכני וצעיר. הצצה בכל רשימות ההאזנות של התקופה האחרונה תוכיח שהוא גם מאוד מאוד מצליח.

ואלה שמות: סטטיק ובן אל תבורי, שכל סינגל חדש שלהם שובר את האינטרנט ומושמע מצוין, כשכרגע מדובר ב"סלסולים"; אליעד, שמככב עכשיו עם "מיאמי", אחרי ההצלחה של "מתוק כשמרלי" ובעקבותיו "אור" ו"רוחות"; ניב דמירל, שאחרי ההצלחה של "השעות הקטנות" מככב עם "נורמלי"; נדב גדג', ש-"Good Vibes" ו-"Jump" שלו הצליחו יפה אחרי היסטריית "גולדן בוי"; עברי לידר, שהחזיק את שרביט הפופ כמעט לבד במשך שנים וחזר עכשיו עם "אור ראשון" היפה יחד עם עופר מאירי; הקאמבק של טיפקס, עם השירים החדשים שמתקבלים יפה כמו "לילה לילה טוב"; וכמובן שתי הפופיסטיות המצליחות של השנים האחרונות, יובל דיין ורוני דלומי.

לכל אלה צריך להוסיף מגמה מקבילה ומשמעותית מאוד. לאורך שנים, מבקרי מוזיקה התעקשו לטעון שהמוזיקה המזרחית העכשווית היא בעצם מוזיקת פופ עם מעט סלסולים. אבל הזמרים המזרחיים עצמם הקפידו לשמר את טווח הביטחון הקטן, אבל המשמעותי, שהפריד בינם לבין הפופיסטים המובהקים. בשנה האחרונה, גם הטווח הזה נעלם.

הצלחת פופ מפתיעה, שגררה ים כשלונות. היי פייב(צילום: ששון משה)

דרך כותבים כמו דורון מדלי, שמחובר לפופ עדכני לא פחות משהוא קשור למזרחית (ואולי יותר), ומבצעים עם אומץ כמו עומר אדם ובעיקר ליאור נרקיס, ההפרדה בין מוזיקה מזרחית ופופ הולכת ונעלמת. שיר כמו "צביקה" של נרקיס, למשל, הוא לא רק שיר פופ מובהק, אלא גם הצדעה לאיש הפופ הכי משמעותי שהיה כאן, הוא צביקה פיק.

אם עומר אדם היה מתחיל את הקריירה שלו עם שיר כמו "אחרי כל השנים", הוא לא היה מקוטלג מראש כזמר מזרחי. כנ"ל לגבי "שדות של תירוצים" שלו, שגם בוחר להצדיע לפופיסט עבר - יגאל בשן של "אם תזכרי אותי סיוון". ולטשטוש הזה אפשר ורצוי להוסיף גם את דיקלה, שהפכה סוף סוף לכוכבת עם שילוב של פופ וסלסולים ו"הוא כותב לי מאמי" שלה מושמע כרגע מצוין.

עוד "תווי שי " בערוץ המוזיקה של ynet:

הצ'ילי פפרס המציאו את עצמם מחדש

זהו, המלכה מתה: 30 לאלבום של הסמית'ס

ברי סחרוף החדש: לקט לא ברור  

בעצם, שתי המגמות האלה הן צדדים שונים של אותו סיפור. והסיפור הוא שבישראל הולך ומתעצב פופ שהוא ייחודי לכאן, ולכן גם מתחיל להצליח. הפופ הזה משלב מוטיבים מוזיקליים של מדינות חמות, שמחות ועצבניות. ובעיקר - היפ הופ, לטיני ומזרחי. או, אם תרצו לפשט, רגאטון ומזרחית. ע"ע "בא לה לרקוד" של גל מלכה, שכבש את הקיץ הקודם, וכמעט כל שיר של סטטיק ובן אל (ובמידה מסוימת, גם של התקווה 6). זה מתקשר, כמובן, לתחייה של ההיפ הופ הציוני הלוחם, ולהמשך ההיחלשות של הז'אנר שדיבר פה פעם לצעירים. נדמה לי שקראו לו רוקנ'רול.

אז הפופ כאן, וזה מרגיש טבעי ונכון, כי לשם שינוי - זה בא מהשטח. אבל האמת היא שהשטח מדבר כבר כמה שנים טובות, רק שעד לא מזמן - לא היה מי שהקשיב. לפחות בתור הצינורות הישנים, ובייחוד הרדיו. אמנים כמו איזי או האולטראס מככבים במשך שנים ביוטיוב, ונחשבים לסלבס בקרב החבר'ה של הילדים שלי, אבל הרדיו התעלם מהם כמעט לגמרי. עכשיו הוא החל ליישר סוף סוף קו, וזה מה שמביא לתחושה הנוכחית של תחיית הפופ. שנאמר, מוטב מאוחר.