אבא היה אומר לי שאני שמנה ולא שווה
לירון גדלה לתוך מודל זוגיות קשה והרסני. אביה נהג להקטין את אמה, וגם ממנה הוא לא חסך בביקורת. עכשיו היא מקווה להילחם בקולות הפנימיים וללמוד לקבל את עצמה מחדש. אימון אישי
כשלירון התיישבה לה על הכורסא שמולי בפעם הראשונה, לא עברו יותר מעשר דקות של שיחה, והיא כבר יצאה באמירה כנה ומתריסה: "אני בספק אם זה יצליח, אני לא בטוחה שתוכלי לעזור לי, כנראה שזה הגורל שלי ואני אשאר לבד". הייאוש שלה מעצמה הביא אותה למצב חצי אטום-חצי רדום, ונשארו לה אחוזים בודדים בבטריית האופטימיות.
בהמשך היא סיפרה שלרוב היא יודעת כבר אחרי חמש דקות - ולעיתים גם תוך 30 שניות, שהבחור לא מתאים. וזה במקרה הטוב, כי הרוב נפסלים כבר בשלב האפליקציה. "כולם אומרים לי שאני בררנית מדי ושצריך להתפשר, אבל אין סיכוי שזה יקרה", היא מבהירה בנחרצות.
ברור לי שכמו שלירון מנמיכה את הסיכוי שלנו להצליח להתקדם ביחד, היא מועכת אפילו בלי לדעת עד כמה כל סיכוי לקרבה עם גברים שהיא יוצאת איתם, ויותר מזה, ברור לי שזהו רק קצהו של הקרחון הנראה על פני השטח.
אנחנו ממשיכות לגולל את סיפורה האישי ומהר מאוד מתגלה סלע הקרחון - הוא טמון בילדותה, שבה היא לא בדיוק ליקקה תותים בשמנת. לירון גדלה לתוך מודל זוגיות קשה והרסני של הוריה. אביה, כפי שהיא מתארת, התעלל והקטין את אמה, וגם ממנה הוא לא כל כך חסך בביקורת. "אני זוכרת איך מגיל אפס הוא היה אומר לי עד כמה אני לא שווה ושאף אחד לא ירצה אותי כי אני שמנה, טיפשה ומה לא".
היא ממשיכה להיפתח בפניי, ובשלב הזה עיניה מוצפות בדמעות של כאב. "תביני, אני לא מאמינה שמישהו באמת שווה ירצה אותי. אני ממש יכולה לשמוע את הקול הזה של אבא מתנגן לי בראש בכל פעם שאני רואה מישהו שבא לי עליו". לירון פיתחה מנגנון מרחיק שמונע ממנה מראש כל סיכוי לקרבה. היא גם מפחדת כל כך מדחייה עד שהמציאות רק משקפת את חוסר האונים הפנימי שלה, ואת חוסר היכולת שלה להתמודד עם האפשרות שיבינו שהיא לא שווה, וינטשו אותה.
להתמודד עם הדרקון
הקולות הפנימיים של לירון הלכו איתה לכל מקום. היא שפטה והקטינה כל דבר שעשתה, וזה רק הידק את החבל סביב האמונה שהיא לא ראויה. כשלירון הצטרפה לתהליך הקבוצתי, היא נדרשה להתמודד עם הביקורת המהדהדת. המחשבות שלה רקמו מילים וצורות, ושיקפו עבורה את כל מודל החשיבה השלילי שלה. היא יכלה לראות בברור עד כמה המודל הקיים הרסני עבורה. למעשה, הקבוצה המשותפת היוותה עבורה את הפעם הראשונה בחייה שבה היא בחרה להישאר.
כשלירון הצליחה להתקרב ולתקשר החוצה את מי שהיא באמת – אתגר שכמובן לא היה פשוט כלל, היא הבינה שהיא יכולה להיפרד מהדרקון המאיים. את המציאות אליה גדלה היא לעולם לא תוכל לשנות, אבל את האופן בו היא חושבת ומתייחסת לעצמה – דווקא כן. לירון הסכימה להתחיל ולראות את הדברים הטובים שקיימים בה, ויותר מזה, היא הסכימה לחתום על חוזי שלום עם אלו שפחות.
כל זה איפשר ציר של גמישות כלפי עצמה וכלפי מי שמסביבה. נקודות החיבור והממשקים האנושיים שהתגלו - גם עם בנות אחרות בסדנה, שהיא כלל לא חשבה בהתחלה שהן דומות לה בשום צורה - הפתיעו אותה. עם ההבנה הזאת היא הסכימה לראות גם בבחורים שיצאה איתם - מה כן עובד לה, ולשם שינוי, היא בחרה להישאר יותר מחמש דקות ולתת לעצמה הזדמנות פחות לדעת וקצת יותר להיות.
הקולות שגדלנו עליהם, החוויות השליליות והקשיים שחווינו במערכות יחסים קשות של ההורים או בביקורת שספגנו בעברנו, לא חייבים לחזור על עצמם גם בבגרותנו. האפשרות לחזק קולות חדשים קיימת לא רק אצל לירון, והם אלו שיכולים להביא לשינוי דפוסי מחשבה ולקדם אותנו הלאה בחיים.
הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
