איסלנד – האי הקטן שהצליח במקום בו נכשלנו

יותר משהצלחתה המסחררת של איסלנד, מדינה זעירה עם 330 אלף תושבים, מפתיעה היא מעוררת התפעלות. לא מדובר רק בנבחרת שהפילה את הוד מלכותה האנגלית ושלחה אותה הביתה בשלב שמינית הגמר, אלא בנבחרת שהוציאה שש נקודות מנבחרת הולנד במוקדמות, ועוד מבלי לספוג שער. כלומר, לא מדובר בהצלחה חד-פעמית מדהימה ככל שתהיה, מדובר בדרך.

כרגיל, כמי שמתעקשים להיות כבר 46 שנה מחוץ לכל המפעלים הגדולים (למעט אולימפיאדת מונטריאול 1976), אנחנו ממהרים לשאול למה הם כן ואנחנו לא? שאלה לגיטימית וטבעית. מי שרוצה לדעת בעצמו מה הסיבות, יכול לקבל בחיפוש פשוט בגוגל חלק מהתשובות. השאר, שהשיטה והדרך רק משלימות אותו, אפשר למצוא במבנה הגוף ומוח האדם, באתלטיות ובמנטאליות. איסלנד תתקשה להתחרות בנו בהיי-טק, סיבה לגאווה ללא ספק, שם אנחנו בצמרת, אבל ביחס לספורט אנחנו בינתיים, מדינת גמדים - תכנונית ופיזיולוגית.

זה לא מסתכם רק בכדורגל. 330 אלף האיסלנדים, מספר הנופל מזה של העיר תל-אביב, עדיפים עלינו בענפי ספורט רבים. יש להם נבחרת כדוריד מדהימה, בעלת יכולת גבוהה בהרבה אפילו מנבחרת הכדורגל המדוברת ביותר השבוע בעולם. יש להם אתלטים שזכו במדליות אולימפיות (אנחנו עוד לא), מתעמלים ושחיינים שהגיעו לגמרים אולימפיים. עכשיו, עם הצלחת הכדורגל, איסלנד גם בעילית מדד הפופולאריות.

כוכבי זריקות

כדי לבחון את הנושא, העליתי על המסך את רשימת שיאי איסלנד באתלטיקה והשוויתי אותם לשיאי ישראל. האתלטיקה כידוע היא הבסיס שעליו עומד הספורט כולו. באתלטיקה יש לנו יתרון קל במקצועות הריצה והקפיצה בין הגברים (גם בזכות עולים חדשים שתרומתם מבורכת), אבל האיסלנדים נמצאים בליגה אחרת, ליגת העל הבינלאומית, במקצועות הזריקה וההדיפה.

השיא האיסלנדי בהדיפת כדור ברזל (פטור גולדמונדסון, 21.26) טוב ביותר מ-2 מ' משיאו הלאומי הישראלי של איגור אברונין שעלה ארצה מליטא (19.09) בדיסקוס ווסטין הפסטינסון (67.64) עולה ביותר מ-5 מ' על אותו אברונין (62.24). ביידוי פטיש ההבדל גדל לכמעט 9 מ' בין גור פטורסון (74.48) לעומת 65.70 של איגור גלר. בכידון, השיא האיסלנדי של אינאר וילהלמסון (86.80) רחוק בכמעט 5 מ' מהשיא של ואדים בביקין, 81.94. בוודאי שמתם לב כי שיאי מקצועות הזריקה וההדיפה שלנו שייכים לעולים מחבר העמים: הדבר משמעותי, ילידי הארץ רחוקים מהם ברמתם. ילידי הארץ, הם לצורך ההשוואה המקבילים בנבחרת הכדורגל לאיסלנדים.

אנחנו עדיין רחוקים מהם(צילום: AFP)

שאלתי את ד"ר איציק בן-מלך, מהמכללה האקדמית במכון וינגייט, שהיה בעבר המנהל המקצועי של 4 משלחות אולימפיות ישראליות ויועץ מקצועי להתאחדויות של קניה ודרום-אפריקה, מה בדיוק מבטאת העליונות האיסלנדית בענפי הכוח ומה ההשלכה שלה לכדורגל. "זה ביטוי ליתרון הפיזי והכוחני שלהם. מוטות הידיים של הספורטאים האיסלנדים במקצועות המדוברים יותר גדולות ויעילות מהממוצע", הסביר בן-מלך, "הכתפיים שלהם רחבות. זו בערך המתכונת של הספורטאי האיסלנדי".

מהיכן בא המבנה הזה, יכול להיות שהם אוכלים לווייתנים?

"זה לא קשור באוכל. יש להם את המבנה הסקנדינבי. גם העיסוקים שלהם עוזרים בהתפתחות הזו: הרבה שנים עסקו שם, ועדיין עוסקים, בהכנות כדי לחמם את החורף הנמשך 9 חודשים בשנה. מכנים אותם 'חוטבי עצים', כשמתייחסים למבנה".

אחד המרכיבים בהבנת הספורט האיסלנדי הוא המסורת. החשיבות שהם נתנו תמיד לספורט בסולם העדיפויות, ושהתחזקה מאז יצאה אחרי אולימפיאדת סידני 2000 תוכנית לאומית חדשה לקידום הספורט. "התוכנית הזו העמידה את הספורט במרכז החיים של האי", מסביר בן מלך את התפיסה האיסלנדית, "הוחלט על כך משום שהיה ברור להם שהספורט יתרום לחברה מכל ההיבטים החיוביים".

מאז 1952 אנחנו מחפשים את המדליה האולימפית הראשונה באתלטיקה, לאיסלנד יש כבר שתיים. במלבורן 1956 הקופץ במשולשת ויליאלמור איינרסון ניתר ל-16.26 (שיא אולימפי באותו הרגע) אך נכנע בסופו של הקרב לברזילאי אדמר דה-סילבה שקבע 16.36 ו"הסתפק", הלוואי עלינו, במדליית כסף. בסידני 2000 הפכה ואלה פרוסאטיר לאתלטית האיסלנדית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית, ארד בקפיצה במוט. וכן, היו להם כמה גמרים מרשימים באתלטיקה לאורך השני. לא מעט מאטוסביצ'ים ואברבוכים שהתקרבו אבל לא זכו למדליה אולימפית.

גם הג'ודו ייבא מדליה אולימפית, ארד של ביירני פרויריקסון בלוס אנג'לס 1984. כל ההישגים האלה היוו מבוא למפואר בהישגי הספורט האיסלנדי כאשר נבחרת הכדוריד (שוב להזכירכם, שלא תשכחו במי מדובר, 330 אלף תושבים), זכתה במדליית הכסף בבייג'ינג 2008 לאחר שגברה בחצי הגמר על ספרד והפסידה בגמר לצרפת 28:23. בברצלונה 1992 נזרעו הזרעים בכדוריד האיסלנדי כשהנבחרת הלאומית דורגה רביעית, בבייג'ינג הזרעים נבטו. באולימפיאדה האחרונה איסלנד נעצרה ברבע הגמר אחרי הפסד להונגריה בשתי הארכות. את שלב הבתים סיימו האיסלנדים במוקם הראשון

אלכס אברבוך. אין לנו אתלטים ברמתו(צילום: רויטרס)

ומה במקצועות אחרים? מתברר שיש להם טומרקין משלהם ושטילוב משלהם. השחיין ארן ארנרסון דורג בסידני במקום הרביעי ב-200 מ' גב, בדיוק המקצוע שבו הגיע טומרקין לגמר שמונה שנים לאחר מכן וסיים שביעי. כוכב ההתעמלות של איסלנד היה רונאר אלכסנדרסון שסיים שביעי באתונה 2004 בתרגיל על סוס סמוכות. הנה כי כן, הספורט האיסלנדי רב גוני.

שיעורי אתלטיקה חובה לילדים

אבל כל זה לא הספיק לאיסלנדים שנולדים עם מסורת הספורט. ב-2000 ישבו על המדוכה וחשבו איך לקדם את הספורט בצעד אחד גדול נוסף לצמרת. הזמינו את מיטב המומחים ובראשם ניקוס קטרקוליס שביצע משימות דומות בארצו יוון. ראשית פתרו את בעיית חוסר הפעילות בחורף בגלל הקור העז בכך שבנו עשרות מתקנים סגורים. עוד פרט: כל ילד חייב ללמוד עד גיל 14 אתלטיקה בבתי-הספר, ואז לאחר שיקבל את היסודותיוכל להחליט לאיזה ענף להצטרף כשאת הכלים בסיסיים כבר יש לו.

בן-מלך מתפעל ממספר המאמנים העצום בכדורגל בעלי תעודות "פרו" (שחלקם מדריכים את הילדים) ובמקצועות האחרים. ומה עוד מדהים? " 50 אחוזים מהספורטאים הן נשים. זאת, לעומת 15 אחוז אצלנו", מספר בן-מלך. בקיצור, כמעט כל איסלנדי ספורטאי.

קיבלו יסודות מהילדות. שחקני נבחרת איסלנד(צילום: AFP)

ועכשיו הגיע תור נבחרת הכדורגל שהחלה לפלס בשנים האחרונות את דרכה לצמרת. אם שחקני הליגה המקומית הם חצי מקצוענים עד חובבים, הרי חוד-החנית הם הלגיונרים שמרשימים במבנה הפיזי שלהם ובנחישות האין סופית לצד הטכניקה המשתפרת. ראינו את זה בימים האחרונים ביורו. כ-100 איסלנדים משחקים כזרים בליגות השונות באירופה, ומהם נבנתה הנבחרת שסחטה עד כה התפעלות יותר מכל נבחרת אחרת.

מדינה של מצוינות בספורט, וגם בכדורגל.