היה די מדהים בשווייץ. אנשים לגמרי אחרים, הכי לא ישראלים שיש. מתברר שיש להם שם יותר מאלף סוגים של תפוחי עץ, אבל אפילו לא קללה עסיסית אחת. כלומר יש קללות, אבל כולן נשמעות יותר כמו קינוח.
בניגוד מוחלט אלינו, שווייץ היא מדינה ניטרלית. לא נוקטים שם צד. וואו, כמה צדדים אני נוקטת. רק אצלי ספציפית, בכל רגע נתון, יש יותר משני צדדים לכל מטבע.
ככה יצא, למשל, שהצטלמתי פתאום לשער של "לאשה" בבגד ים. הכל התחיל כשאסף, המנהל שלי, זרק לי, כבדרך אגב: "אה... ו'לאשה' הציעו שתצטלמי בבגד ים, אבל כמובן שירדנו מזה... אז יאספו אותך בשש להופעה הערב". "רגע, רגע", הפה שלי הגיב מיד, "למה לא, בעצם?" כי המובן מאליו, לאחרונה כבר לא מובן לי יותר.
סליחה, יוצרת רצינית אמורה ללבוש רק חליפה מחויטת? אמא לשני ילדים אמורה ללבוש שק מעל לחזיית ההנקה שלה? אישה נשואה אמורה ללבוש חגורת צניעות כדי לשמור עליה מלעשות טעות? רק שבקיץ, כשחם לי עם השק והחליפה מעט לוחצת, מספיק שאלך חמש דקות ברגל והופ – אני בחוף הים.
מתה על החוף. מי לא היה פעם בחוף? אולי לא כל שוויצרי, אבל בטוחה שכל ישראלי, לפחות פעם בחיים שלו, ראה אשה בגילי עם בגד ים. ואף מילה על ביונסה. פה זה לא אמריקה, ברור. שם, ביקום רטוב מקביל, מאות נשים מתרוצצות להן חופשי, בכל הגילאים, המקצועות והמידות, כשעל גופן בד דקיק עמיד בפני מים. חלק אפילו מעלות אחר כך תמונות לאינסטגרם. אה, וגם מותר להן להיניק. ממש ככה. בציבור. בדיוק במקום שבו התינוק שלהן נעשה רעב. סתם, הבהרה.
אז כתבו ששידרתי מסר אנטי־פמיניסטי. שעודדתי החפצת נשים. רק שאני מאמינה במולדת המדהימה שלי. באנשים הנאורים ומלאי האהבה שחיים בה. בארץ ישראל היפה, הליברלית, שבה גברים יכולים לאהוב גברים, ונשים נשים, וכל אדם חופשי לחגוג את הווייתו. ואם את אישה בת 37, שיש לה גם חזה גדול ועלית על בגד ים, זה לא הופך אותך מיידית לכוכבת פורנו. הלו? קצת התבלבלתם. זה בראש של המאשים, כי שום נאשמת לא אשמה שכך ברא אותה הטבע.
באחד הדיונים שאלו שאלה מעניינת, האם זאת העצמה נשית או בכלל נרקיסיזם? ואני שואלת, אי־אפשר גם וגם? העצמת הנרקיסיזם?
אני כמובן צוחקת, כי הרי ברור שכל העורכים, שבחרו לעסוק בנושא הכל כך לא רלוונטי הזה, רק חיפשו תירוץ להראות את התמונה. על ראש הגנב בוער הביקיני.
בינתיים, בשווייץ שומרים על סדר וניקיון. שם, אגב, לגמרי מתפרסמות תמונות של זמרות פופ בכל מיני סוגים של לבוש, ואף אחד לא מתמוטט. גם בנושא הזה הם הכי ניטרלים שיש. איכשהו, אגב, לפעמים דווקא אי־נקיטת עמדה היא העמדה הנוקשה יותר, מה שנקרא "פאסיב־אגרסיב", אבל שלא יהיו טעויות, זה לגמרי עדיף על אגרסיב־אקטיבי. ללא ספק עדיף.
אגב אגרסיביות. כל מי שטוענת שהמהלך שלי הוא אנטי־פמיניסטי, לא רואה איתי עין בעין את ההגדרה. תקנו אותי אם אני טועה, ואני אוהבת לטעות, אבל חשבתי שהאישה החדשה אמורה להיות משוחררת. לאהוב את עצמה. לא לפחד להיות היא עד הסוף. הפתיע אותי גם לגלות שמה שלגמרי מחליק לציבור בגרון אצל דוגמנית בת 16, הוא "שומו שמיים" במקרה של יוצרת מוערכת בת הרבה יותר. סליחה, זה לא אמור להיות להפך? דווקא את היוצרת, שלגמרי מודעת למעשיה ולא נוצלה על ידי אף אחד, אתם רוצים לדחוס לתבנית שמישהו אחר יצר?
זה התחיל מהרגע הראשון שבקעתי לאוויר העולם התקשורתי. מיד ניסו לשבץ אותי לקטגוריות. את זמרת? גם שחקנית? טוב, נו, אבל לא כדאי גם לכתוב טור, כי מי ירצה לשמוע אחר כך מה שיש לך לשיר? ומי שעושה טלוויזיה הרי לא כותב שירים, כי תראי לי עוד דוגמה אחת בעולם למישהי שכותבת ספר וגם מופיעה במיני על במות, בדיוק כשהיא הופכת להיות אמא. את אמא? שבי בלול עם הילד. אם כבר יצאת ממנו, לפחות אל תצאי משם עם פאקינג בגד ים!
אז להגיד שהמבט שלי מזמין גברים לסקס? וואו. אני אדבר איתו, עם המבט, שיתנהג יותר יפה. לא ידעתי שהוא עושה את זה מאחורי גבי. עימכן הסליחה.
מיליון גברים התחילו איתי בשווייץ. בעצם רק חמישה, אבל גם זה הפתיע אותי לטובה. כי אני כבר לא כל כך יפה ולא בת 16, כמו שריטה שרה, ואפילו לא יודעים שם שאני זמרת. ליטוף קל לאגו עוד לא הרג שום פמיניסטית. זה קצת איזן את גל הנזיפות ההזוי שחטפתי מבית, ועל הדרך אפילו למדתי כמה פרטי טריוויה מגניבים.
הידעתם שכמעט בלתי אפשרי להתקבל למועדון הסגור הזה, שווייץ, אבל אם כבר עברת את הסלקציה – המדינה תדאג שיהיה לך בפנים הכי טוב בעולם? אפילו הנרקומנים מתייצבים בבית חולים מיוחד, שם רופא מעניק להם את המנה היומית. ככה נלחמים בפשע בשווייץ. גם למות בכבוד מותר שם. אתה יכול ממש לבחור את הנוף, אגם פסטורלי או הר מושלג וסה־לה־ווי. להיפרד מהכל.
לאבות אבותיי זה לא ממש עזר. לפעמים, כשיהודי התדפק על גבולות שווייץ, נניח, במהלך מלחמת העולם השנייה, הסבירו לו שם בשיא הנימוס, "אנחנו מאוד מבינים את כאבך... היינו שמחים שתתנחם פה, אבל פשוט... הממ... החלטנו שייכנסו לכאן רק פליטים שנרדפים פוליטית, ואתם נרדפים בגלל דתכם. אז סליחה ותודה וניפגש".
טסתי להופיע בפני הקהילה היהודית המשובחת שחיה שם ואהבתי כל רגע. פגשתי אנשים נהדרים, ראיתי עולם, וכשסיימתי לראות עליתי על טיסה לארץ. איזה חמסין! נחתתי כמובן ישר בחוף הים של מכמורת. מתברר שעדיין נשארו לי קונפליקטים מול עצמי, להוריד או לא להוריד את החולצה. כי לפעמים, בעיקר אחרי חופשות, כשאוכלים יותר מדי תפוחי אדמה אפויים בשמנת – הבטן מתנפחת וזה קצת מביך. בעיקר אחרי לידות. בעיקר אחרי תמונות כאלה. אבל הורדתי. ונכנסתי למים.
כמה אנשים הסתכלו עליי והתלחשו, לכו תדעו, אולי הם בכלל לא ריכלו עליי. למי בכלל אכפת ממני? כולה בחורה מישראל שאף אחד בשווייץ באמת לא מכיר. שיננתי לעצמי שוב את המוטו: "תהיי עצמך, כל היתר כבר תפוסים" ונכנסתי למים. אם אלה החיים. אדוות קטנות בין גאות לשפל.
