אריאל נשאר לבד בלבנון, ארז ראה בטלוויזיה את החנות בוערת: עשור למלחמה, אז והיום

הזגוגיות המנופצות שופצו לפני שנים, הבתים ההרוסים נבנו מחדש, רבים מהלוחמים של אז הם מזמן מילואימניקים. אבל גם עשור אחרי מלחמת לבנון השנייה רבים – ובהם הפצועים, נפגעי הטראומה, קרובי ההרוגים – עדיין נושאים אותה בזיכרונם כל העת. חזרנו למוקדי ההתרחשויות במלחמה כדי לשחזר את התמונות שלא יישכחו, וכדי לדבר עם הגיבורים שמאחורי התמונות. צפו בתחילת הכתבה באחד מהם, זוכה הצל"ש אריאל בארבי, מספר על הקרב ההירואי שלו.

"ראיתי בטלוויזיה את החנות בוערת"

13 ביולי 2006 הוא יום שאזרחי נהריה לא שוכחים. באותו יום לפני עשר שנים, יממה אחרי פרוץ מלחמת לבנון השנייה, הותקפה העיר מספר פעמים רב, התקפות שגבו גם את הקורבן האזרחי הראשון של מלחמת לבנון השנייה – תושבת העיר מוניקה לרר שנהרגה מפגיעת קטיושה באותו בוקר.

בשעות אחר הצהריים כבר התנהלה העיר בשגרת חירום. נשיא המדינה דאז, משה קצב, ביקר את הפצועים בבית החולים בעיר, כאשר מטח נוסף פילח את השקט. אחת הרקטות פגעה בשנאי (טרנספורמטור) על עמוד חשמל, בפינת הרחובות הרצל והמייסדים שבמרכז העיר, המשיכה במעופה וחדרה לקומה השלישית בבניין הסמוך.

השנאי המלא בשמן התפוצץ והתלקח, וכל חזית הבניין וחלק מהרחוב עלו באש. באירוע נפצעו כמה בני אדם, חלקם באורח קשה. אחד מבעלי החנויות במבנה, ארז ראניה, לא היה בעת האירוע במקום. הוא שהה במלון בטבריה, להירגע מעט מהמתיחות בעיר. "הייתי במקלחת כשהטלפון התחיל לצלצל, פעם אחרי פעם. אשתי אמרה שזה המספר של החנות, וכשהרימה שמעה את האזעקה. יצאתי מהמקלחת וראיתי בטלוויזיה את החנות עולה באש", סיפר.

"כשהגעתי לעיר עוד היו שם הרבה אנשים והתקהלות. הכול היה הרוס. פיח, זכוכיות מהפיצוץ, אחרי כמה זמן הבנו שאין מה לעשות כרגע. חסמנו את החלונות בגבס, ונסענו משם. הייתי מגיע מדי פעם לראות מה המצב, אבל זו הייתה עיר רפאים. מלבד השומרים ששמרו על הרכוש, לא היה אף אחד ברחוב.

"אחרי המלחמה התחלנו לשקם, הוצאנו את כל הסחורה שניזוקה. הבאנו חדשה. בנינו ושמנו זגוגיות חדשות. המשכנו הלאה. זה היה כמו בום של קניות, אנשים יצאו וקנו הרבה, זה גם עזר לנו להשתקם אחר כך. זה מה שיפה בעם שלנו".

"נפתחה אש מדויקת עליי ועליו. אני זוכר את הירי בבודדת ומיד לאחר מכן הגיעו צרורות. אריק קיבל כדור ברגל ונפגע. הוא היה בסוף הציר וכוחותינו משכו אותו. השניים שהיו מאחוריי הצליחו לחזור. אני בהיתקלות – מסתובב, מזהה דמויות בחלון של אחד הבתים, נכנס בין כוונות, יורה שני כדורים, נופל לפזצט"א וזוחל לתפוס מחסה. זה עניין של שנייה וחצי. ואני נשאר לבד.

"חילופי האש התחוללו מעליי. הייתי במחסה בין תלוליות עפר מימיני ומשמאלי, כשמימיני גם מכונית מרצדס בצבע תכלת. המ"פ המחליף עלה מולי בקשר, המג"ד עלה ואפילו המח"ט. בעיקר כדי לחזק אותי. אמרתי שלהערכתי אני יכול לדלג בכוחות עצמי עם חיפוי מתאים ואין צורך להוציא כוחות נוספים. המג"ד קיבל את עמדתי. התוכנית הייתה שהגדוד ייתן מכת אש כבדה לטובתי ואני אדלג למחסה ומשם למקום בטוח".

בשלב זה החל קרב סביב הבית שממנו יצא הכוח, והחילוץ התעכב למשך דקות ארוכות, עד לסיום הקרב: "היה ירי מאוד מדויק לכיווני. ירי מקלעים, צלפים, נ"טים שפוגעים בתלולית העפר לשמאלי, ובראש אתה אומר – הנ"ט הבא פוגע בי או שאני מעיף את עצמי מפה כמה שיותר מהר. התחילו לתזמן את מכת האש ושנייה לפני קיבלתי נ"ט ישר למרצדס. אני עוד זוכר את הרעש של האוויר יוצא מהגלגלים של המרצדס. זה ממש נס, הייתי צריך למות מהרסיסים.

"שוב התחיל התזמון לקראת מכת האש. אני עוד זוכר את הפקודה – 'כל הגדוד מכת אש לטובת בארבי'. ואז אתה רואה עוצמה פיזית של גדוד לוחם שפותח באש מכל מה שיש, כולל ארטילריה ומסוקים, כולם יורים לטובתי. אני מתרומם מהמחסה ואני בחור גבוה, 1.90. אני עומד והירי ממשיך, ואני כל הזמן מדמיין איפה אני הולך לחטוף. אתה יודע שאתה הולך לחטוף, מבין את זה, רק איפה, ברגל, בצד.

"התרוממתי ודילגתי למה שנשאר מהמרצדס, שכבתי שם שתי שניות, משם לעוד מחפורת, פתחו רימון עשן ורצתי לכיוון הבית. אני זוכר שמיד כשהגעתי לשם הייתה קריאה בקשר למ"פ, הגשתי לו את השפופרת והמשכנו הלאה. לא היה לנו שום זמן להרים כוסית, לעצור, לחגוג. חולצתי – והמשכנו בלחימה.

"אני לקחתי משם את הדאגה לפקודים, מרמת המ"פ עד המח"ט דאגו שאני אצא משם. הדבר השני הוא קור רוח. חשוב להישאר קר רוח ולשדר לרמה הממונה שאתה רגוע והכול בסדר. שההחלטות שהם יקבלו לא יהיו מונעות מלחץ, אלא ממחשבה ומהערכת מצב אמיתית וכנה".

"היא הסתערה עליי, אני הסתערתי עליה"

"שי היה בשירות מילואים, בדרך חזרה מקריית שמונה. בכניסה לבית הוא נפגע פגיעה ישירה מקטיושה. זו הייתה פגיעה רב-מערכתית אבל הפגיעה הקשה ביותר הייתה בריאות. בדיוק חזרתי מהעבודה, והבן הצעיר שלי צרח ששי נפגע. הוא נפל זרוק על הדשא ומדמם מהחזה. אני זוכרת שהדבר הראשון שחשבתי הוא איך אני סוגרת לו את החור בחזה ובמקביל מתקשרת למד"א. ראיתי שזה דימום מסיבי. למזלי הייתה כביסה נקייה על החבל ותפסתי איזה בגד שהיה בהרתחה, סגרתי לו את החור ביד אחת וביד השנייה התקשרתי למד"א.

"אני אחות הרבה שנים באזור ואני מכירה את שמעון. התקשרתי אליו לנייד אמרתי לו שזה הבן הפרטי שלי וביקשתי שיגיע נט"ן עם רופאים, לא רופא אחד, כי לא חשבתי שנצליח להתגבר. וככה היה. תוך כמה דקות הגיע נט"ן עם שלושה רופאים צבאיים. בתוך כמה דקות העלינו את שי לנט"ן עם עירויים. כשעלינו לנט"ן הוא עוד דיבר ובדרך לקריית שמונה הוא איבד הכרה.

מראה הבניין היה קשה, קירותיו החיצוניים התמוטטו ו"קרביו" נפערו. בכל רחבי שכונת בת גלים התנפצו זגוגיות, והכדוריות שהיו בתוך הקטיושות גרמו נזקים כבדים לסביבה.

לימים שופץ הבית ואף נוספה לו קומה. הדיירים הוותיקים נפטרו או עברו להתגורר במקומות אחרים, ורק דיירת אחת נותרה בדירתה המקורית. שכונת בת גלים היא אחת השכונות בחיפה שבהן בניינים רבים ללא מקלט, והדיירים נדרשים להתמגן בתוך חדרים פנימיים בבניין או להגיע למקלטים ציבוריים סמוכים.

רגע של תכנון

סא"ל ארז אלקבץ, סגן מפקד חטיבת גולני כיום, היה בזמן המלחמה מ"פ החבלה בגדוד הסיור של החטיבה. הפלוגה הוקפצה לעזה בעת חטיפתו של גלעד שליט, ועם פרוץ המלחמה בצפון הופנתה צפונה. מלבד הקרבות הקשים שבהם לחמו אנשי הפלוגה, הם היו אחראים גם על איתור ופיצוץ הבונקרים של חיזבאללה.

"ללבנון נכנסנו ב-23 ביולי בלילה באזור אביבים. התחלנו לטפס את הרכסים של לבנון עד שהגענו לעיירה בינת ג'בל. התמונה צולמה אחרי יומיים של לחימה משמעותית, קרבות עם מחבלים וירי נ"ט ופצמ"רים לכיווננו. רואים כאן רגע של תכנון. אני יושב במרכז ומשמאלי גבי גרייבן, מפקד אחד הצוותים ומימיני אחד הלוחמים, יוני גרשון. אנחנו מסתכלים על התוכניות של המשך אותו לילה.

"כמה שעות אחר כך נכנסנו לאחד הקרבות המשמעותיים של גולני בלבנון, בהשתתפות גדוד 51 בפיקודו של יניב עשור. היתקלות עם עשרות מחבלים, עם פצועים והרוגים. יום קרב משמעותי, כשאנחנו מסייעים גם בלחימה וגם בפינוי הנפגעים. בתוך הלחימה מתגלים חיילים גיבורים, אמיצים, נחושים ודבקים במשימה. כך היינו במשך שלושה שבועות.

לקראת סיום הלחימה המשכנו בסריקות בוואדיות המחורצים הסמוכים לגבול, שמורות הטבע, שם חשפנו בונקרים תת-קרקעיים ענקיים, שגם פוצצנו לאחר מכן. בונקרים של עשרות מטרים עם חדרים פנימיים, מדרגות, פתחי אוורור, כמויות גדולות של חומרי חבלה, קטיושות שמוכנות לשיגור. עשרות פצצות מרגמה, עשרות טילים ארוכי טווח. אתה יורד בסולמות ונכנס לחדרים שאתה יכול לעמוד בהם זקוף.

"יש שני דברים שאני לוקח איתי משם: האחד זה להמשיך כל הזמן להתכונן לאירועי לחימה קיצוניים. לאמן את האנשים קשה מאוד, כמה שיותר קרוב למציאות שהם צפויים לפגוש במלחמה. הדבר השני הוא רוח גולני. זה עובר מאב לבן. כמו העברת מקל במירוץ שליחים. כל חבילת המורשת והמסורת של ערכים כמו דבקות במשימה, רעות לוחמים, אהבת הארץ. ברגעים הקשים והאמיתיים כולם עומדים להגנת המולדת".

לחפש את הגופה של קרן טנדלר

סא"ל יואב כצנלסון, מפקד גדוד הנח"ל 932, שימש בימי המלחמה כמפקד פלוגת אימונים ביחידת שלדג. בלילה שבין 12 ל-13 באוגוסט 2006 הפיל חיזבאללה מסוק יסעור מעל שטח דרום לבנון. אחת ההרוגים הייתה המכונאית המוטסת קרן טנדלר. גופתה לא אותרה וסא"ל כצנלסון נשלח בראש כוח לוחמים לחלצה.

"יום אחרי ההתרסקות קיבלנו את המשימה ללכת ולאתר את הגופה החסרה. בנינו צוות שכלל כוחות ייעודיים למבצע הזה, גם מיחידת איתן ו-669. יצאנו לטיסה, אבל עצרנו במנחת הבונים. הייתי מוטרד מחוסר האורגניות של הכוח ולכן עשינו תרגולות בסיסיות במנחת ורק אז המשכנו.

"באוזניות שמעתי את הדילמה של הטייס. הכוחות בשטח אומרים לו לא להכניס את המסוק כי יש איומים וירי ואתמול התרסק פה מסוק. מצד שני הבקרה של חיל האוויר אומרים לו להיכנס, הטייס מבצע טיסה מאוד נמוכה, מבצעית ומוריד אותנו.

"הייתה לנו קלטת שבעצם מתעדת את הנחיתה, הפגיעה במסוק, הסחרור שלו. תכננו להתחיל את החיפושים באזור המסוק ומשם להתרחק אם צריך לאורך המסלול שלו. חברנו לכוחות בשטח. אתה עומד באמצע לבנון, בשטח סבוך, חורש ים תיכוני, אל מול שטח שרוף לגמרי על הגבול, ואתה מבין שמה שאתה רואה פה זה שאריות של מסוק.

"תיחמנו את הזירה והתחלנו לעבוד. מצד אחד הייתה סריקה מאוד דקדקנית ופרטנית ומצד שני האזור היה מאוים, אז תמיד היו כוחות בתצפיות שמאבטחים אותנו. חיפשנו המון, בהרבה מקומות, אבל במשך הלילה לא מצאנו כלום. בשעות הבוקר נכנסנו לעמדות הסתתרות וצפינו על המרחב. היו שתי אופציות – לחכות ללילה להמשך הסריקות או לצאת ולסרוק לאור יום. אחרי התייעצות החלטנו שלמרות הסיכון נסרוק ביום. בלילה הכול שחור וקשה מאוד לזהות. בתוך שעה-שעה וחצי מצאנו את הגופה בתוך המסוק, אספנו את כל השרידים והתכוננו לחזור".

הכוח של כצנלסון אמור היה לשוב ארצה במסוק ואף התרחק מהגבול צפונה לנקודת החבירה, אולם בסופו של דבר לא הותר למסוק להיכנס לשטח לבנון והכוח אמור היה לחזור עם הגופה רגלית לשטח ישראל: "באותו לילה כל הכוחות היו בתנועה חזרה, ואנחנו אחרונים מכל הכוחות האלה. אנחנו יודעים שיש לנו משימה לא פשוטה ללכת עם אלונקה כל הדרך, בתנאי שטח מאוד קשה, אבל ברור לנו שאנחנו הולכים לעשות את זה ולהגיע בזמן, להגיע באור ראשון לגבול. בסופו של דבר הקדמנו את כולם".

"מבחינתי לא מדובר במבצע הכי קשה שעשיתי מבחינה פיזית, אבל אחד מהמבצעים הכי ערכיים שעשיתי", מסכם סא"ל כצנלסון. "אני זוכר את כל הפרטים שלו, את המשימה שהייתה מאוד ברורה, את הצנחנים שעקפנו בדרך חזרה, את הלוחמים שהייתה להם נחישות יוצאת מהכלל. אני חושב שזה עמוק בתוך ה-DNA של צה"ל. אנשים מסכנים את החיים שלהם כדי לחלץ חברים או להשיב גופה, ועושים הכול כדי לעשות את זה. זה מצפן ערכי של הצבא, ואני מנחיל את זה לחיילים שלי. זו נקודת חוזק של מדינת ישראל. אני שמח שלקחתי בזה חלק".

"ירינו מאות פגזים"

רס"ן עידו פ' משרת במילואים כסמג"ד 404 בחיל התותחנים. בימי מלחמת לבנון השנייה הוא היה סגן מפקד סוללה באותו הגדוד. אשתו הייתה באותו זמן בהריון עם בתם הבכורה. את החופשה הראשונה הוא תזמן למועד בדיקת האולטרסאונד.

"לא גויסנו בתחילת המלחמה עצמה, אלא שבוע-שבועיים אחר כך. הגענו לימ"חים, זיוודנו את הכלים ולחצנו חזק להגיע ולהשתתף. אישרו בסוף רק סוללה אחת והייתה הגרלה בין המ"פים. קצת רימינו בהגרלה, כי זה היה מספיק חשוב, וזכינו להיות הסוללה הראשונה שהגיעה לפה. הגענו בלילה על מובילים, פרקנו וזו הייתה טבילת אש מאוד מהירה. זמן קצר אחרי שהגענו לפה כבר השתתפנו באופן פעיל בלחימה.

"ירינו מאות פגזים, אולי חצינו אפילו את האלף. לא היה אירוע כזה אינטנסיבי, אין שום נקודת זמן שבה אתה יכול ללכת לנוח. זו הייתה תחושה מצוינת, שלגיוס שלנו הייתה מטרה. לאורך השנים אני רואה מוטיבציה מאוד גבוהה. גם בצוק איתן, לא היינו אמורים להשתתף והיה לחץ מלמטה – 'תגייסו אותנו'. זה מראה על הרצון האמיתי של האנשים לעשות משהו בעל משמעות.

פגיעה ישירה במוסך הרכבת

יורם פנחס, עובד במחלקת כוח אדם ברכבת ישראל, היה ב-16 ביולי במוסך הרכבת שספג פגיעה ישירה של קטיושה. שמונה מחבריו נהרגו. עשרות – בהם פנחס עצמו – נפצעו.

"אני זוכר את הרעש של הנפילה. הסתכלתי למעלה וראיתי את ההבזק של האש בגג שממש נפער בו חור, ואת הפיצוץ על הרצפה. רצתי לכיוון הממ"ד, רציתי להגיע למחסה, וזה תפס אותי באמצע. נפגעתי בכל הצד השמאלי של הגוף, אבל הייתי בהכרה. בדרך ראיתי חברים שנפלו. דיברתי עם אחד החברים שנפצעו, הרגעתי אותו ואמרתי שאקרא למישהו שיבוא לעזור לו. יצאתי מהמוסך והפניתי אליו עובדים שלא נפגעו.

"נשארתי בהכרה עד הגעת האמבולנסים ואז פוניתי לרמב"ם. מהשלב הזה היו איזה יומיים-שלושה שאני לא זוכר. הייתי מאושפז בטיפול נמרץ ברמב"ם, וכמובן שגם שם היו הפגזות והורידו אותנו לקומות התחתונות. אחר כך גם זה כבר לא היה כל כך בטוח ופינו אותנו לאזור המרכז. הייתי מאושפז בתל אביב עד סוף המלחמה.

"ממה שאנחנו יודעים היום, בחלק מהמפעלים האחרים דווקא לא באו באותו יום לעבודה. ברכבת באנו ליום שגרתי ורגיל, לא תיארנו שזה מה שיקרה. לא הייתה תכונה מיוחדת וגם לא אזעקה. האמת היא ששמענו מרחוק פיצוצים אבל זה תפס אותנו בהפתעה גמורה. בנפילה של הטיל נהרגו שמונה חברים, אלה חברים קרובים שעבדנו איתם צמוד יום-יום, וזה פצע שלא מגליד. הכי כואב זה לראות אחרי עשר שנים את המשפחות".

הנהלת הרכבת דאגה לעובדים שנפצעו ורבים מהם שובצו בעבודות קלות יחסית: "כל אחד לוקח בפנים את הצלקות הפיזיות והנפשיות. אנחנו כמו קבוצת תמיכה והרכבת נותנת לנו את מה שצריך. החיים נמשכים".

בעקבות האב הרופא שנהרג בקרב

סמל לב רוטשטיין משרת כיום חובש בחיל הרפואה. אביו, ד"ר איגור רוטשטיין, נפל בקרב בעת שרץ תחת אש לסייע ללוחם שנפגע. אחרי מותו קיבל את עיטור המופת. "כשהתחילה המלחמה הייתי בן 9, לא הבנתי הרבה, גם לא ידעתי שאבא התגייס, כי הייתי בדיוק בחו"ל אצל קרובי משפחה. שם הייתי כשקרה האסון. לא סיפרו לי שם, ארזנו את התיקים וחזרנו לארץ. לא חששתי או חשדתי במשהו. הייתי ילד תמים ונאיבי.

"כאשר הגענו, קיבלו אותנו במקום שבו אוספים את המזוודות. אימא וסבתא שלי היו שם, ושני חיילים שפגשו אותנו באחד החדרים בצד. אחד הדברים הראשונים ששאלתי זה איפה אבא שלי, כי כולם באו לקדם את פנינו. אימא הושיבה אותי ושם סיפרה לי שהוא נהרג".

בני המשפחה נסעו לבאר שבע, שם התגוררו חלק מבני המשפחה, ושם נערכה גם ההלוויה: "כילד קטן תמיד ראיתי את הכרזות כשמישהו נפטר, אבל לא ידעתי מה זה אומר, ופתאום ראיתי את השם של אבא שלי, רשום על אחד הבניינים. לפני ההלוויה דיברו איתנו כל מיני אנשים וסיפרו לי מה אבא היה בשבילם. בשלב הזה עוד לא סיפרו לי מה קרה. סיפרו שזה סוג של לרוץ 'דוּך' להציל מישהו.

"שמענו אחרי ההלוויה על מה שקרה. התחילו לספר כמה הוא היה גיבור בעיני כל מי שמעורב בסיפור הזה, ובערך שנה אחרי זה העניקו לו את עיטור המופת. לא ידעתי את פרטי הפרטים של אותו אירוע עד שיצא לי לדבר עם יואב מרדכי, שהיה אז המג"ד. הוא היה מאחורה ורץ קדימה כדי להציל חיילים.

"יש לי עדיין נעליים גדולות למלא", אומר לב כשהוא חושב על עתידו, "אבל הרוח היא אותה רוח. זה עדיין שמים וארץ, חובש ורופא, אבל זה אותו נוסח. בעתיד אני מקווה להגיע ליותר. אני רוצה ללכת בדרכו, באופן המקצועי, וכן להיות רופא".