טסנו לאיטליה. רק אני והוא. בלי הילדים, החמורים ושאר ירקות. כשהופכים למשפחה קשה לייצר רגעים אינטימיים, ולפעמים חייבים לצאת מהביצה כדי לדגור על הזוגיות.
לסיכום, היה מושלם. הכי כיף לי עם נועם. אנחנו שני הפכים גמורים, שני צדדים של מטבע שמייצרים ביחד שלם. ברור שלא הכל מושלם. למשל ערב אחד הוא שתק יותר מהרגיל, אם אפשר בכלל לשתוק יותר מלשתוק לגמרי, אבל תסמכו עליי — דיברתי בשביל כולנו.
העניין הוא שלא באמת היינו שם לבד, כי כל הטיול רדף אותנו הזוג שפעם היינו. נועם וקרן של לפני חמש שנים. אותה איטליה. אותם ארטישוק מטוגן ועננים של קמח לבן. רק שאז עוד התאמצתי להכניס את הבטן.
לא יכולתי שלא להיזכר במבט שלו. בחיים המסובכים שלי. באיך פגשתי אותו שם, לראשונה, בטיול סקי שהסכמתי להצטרף אליו ברגע שאמרו לי גם שנועם טור יבוא.
בנמל התעופה הוא חייך. מיד שכחתי את הגירושים בגילי המופלג דאז, 32, עם שלל קולות הרקע הטרחניים שלחשו עליי: "מקרה אבוד". כי כשנועם מחייך — כל העולם כולו שיניים לבנות ואופטימיות, כאילו אין באמת מקרים אבודים ביקום.
כמה גדול הוא נראה בביקורת דרכונים. אפילו אני, הלא קטנה, הרגשתי פתאום שכל צרותיי נעלמות. זה כמובן הבהיל אותי מאוד. יותר מדי עוצמה, יותר מדי פוטנציאל לרגש, ואני גם ככה השתדלתי אז בעיקר להנמיך את הווליום, לשחרר מתח, להוריד קצת טורים...
רצה הגורל והוא התיישב בול כיסא לידי בטיסה. תכלס, עדיין לא ביררתי איתו אם זה הגורל שרצה אז, או הוא. בכל מקרה הצעתי לו לפתור איתי ביחד את תשבץ ההיגיון שהבאתי בתיק, קודש הקודשים שלי כל סוף שבוע. על אחת כמה וכמה כשצריך להעביר שלוש שעות וחצי באוויר.
הוא רק השתעשע קלות בהצעה המפתה וחזר לקרוא בספר שלו. משהו על נזיר וכתבי חוכמה, לדעתי היה שם גם סיני, לא חשוב, אבל מיד חשבתי – טוב, הוא מושלם מדי בשבילי. שקט. מאיים. מוזמן לימי הולדת של בר רפאלי וקורא פילוסופיה. אין בעולם אדם פחות מתאים לי ממנו. כאילו מישהו בכלל הציע לי לצאת איתו. כאילו קיבלתי בדואר הזמנה רשמית לחתונה שלנו. כאילו עכשיו אנחנו בדרך לירח דבש רומנטי ברומא... רק לראות את נועם ולמות.
בסקי היה משעמם. אני לא גולשת, בפרינציפ. אני גם לא עולה על מתקנים מפחידים בדיסנילנד־שמיסנילנד, או מחליטה פתאום שנורא מדליק אותי לזרוק את הגוף היחידי שאלוהים נתן לי מראש צוק בניו־זילנד, ישר לפי התהום, ולהאמין שהחבל יהיה סבבה. לא סבבה, סבבה?
שונאת אקסטרים. אין שום צורך לגלגל אותי כרגע מפסגת הר מושלג, על מדרון חלקלק, ולהציע לי לבטוח בשני סכינים שאיזה איטלקי זר הצמיד לי לעקבים. זה אמנם מצטלם מדהים. המון לייקים באינסטגרם, אבל בעיניי, ממבט ראשון לפחות, נועם הצטלם יותר טוב. העדפתי להחליק עליו — זה גם נראה לי יותר בטיחותי, וגם עשוי אפילו להוביל אותי לחיק האמהות.
אבל מה אני מדברת שטויות? הוא לא עשה שום צעד, וכבר הסברתי לחברה שלי שהיא סתם מדמיינת. ברור שלא באמת מצאתי חן בעיניו. אני? בעיניו? חשבתי לי שנירית בטח אוהבת אותי ולכן חושבת שגם הוא הגיע לעיירת הסקי הזאת רק בשבילי. כן, ברור, בשבילי, ועל הדרך גם טיפ־טיפה בשביל כל השלג הזה שמסביבי. הוא הרי קורא פילוסופיה ובונה פסלי חסינות מאורז, מה לו ולאי־שקט הזה שהוא אני?
במזל גדול פגשתי שני ישראלים חכמים כמוני. או פחדנים כמוני, תחליטו אתם. דיברנו למטה בקפה, וגם הם אמרו שהם מעדיפים בהרבה לשוט על גונדולה בונציה מלשבור את האף. אז שכרנו אוטו ונסענו יחד לונציה. אחד המקומות ההזויים בעולם. עיר שקמה נגד חוקי הטבע, והטבע מחזיר לה במסע נקמה ארוך. מטביע אותה לאט־לאט, עד שיום אחד היא תשקע כולה ופיניטו לה־קומדיה, אבל הרומן הרומנטי שלנו רק התחיל.
בעיר המרחפת, שבה מתקיים מדי שנה נשף מסכות מופרע, עם ניקול קידמן או בלי, שכרתי חדר במלון. לבד. כי אני בחורה ערירית שעדיין לא יודעת מה צופן לה הלילה. אהבתי להסתובב שם. עיר של פנים מוסתרות, תאוות גלויות, יין, פסטה וסמטאות שמזמינות אותך לצעוד בהן לאיבוד. אז צעדתי, שתיתי את נפשי, לא זוכרת הרבה, ופתאום ראיתי אותו.
חשבתי שנדפקה לי הקוקייה. לא יכול להית שגם הוא הגיע הנה. שכר מכונית ורדף אחריי, כמו בסרטים, עד לתעלה הזאת ממש?
בשלב הזה של הטור אני מעוניינת להסכים עם כל שונאיי. לא סתם מאשימים אותי בקיטש וטוענים שאני קלישאה מהלכת על שתיים, או מרחפת במקרה הזה – אבל פאק איט! הכל אמת, אפס אחוזי בלוף, בלי שום תוספת סוכר.
אמרתי לו: "טוב, אם אתה ממש מתעקש, אני אסכים לצאת איתך לדייט רק ללילה אחד". כאילו יש לי, בכל לילה, לילה בונציה עם אהבת חיי. כשסיימנו לאכול הנחתי ראש על הכתף שלו. היא הייתה באותו רגע יותר גדולה מכל שטח המגף של איטליה. שנינו הבטנו לשמיים וראינו ירח מלא, ומישהו שעבר מעלינו הצביע עליו למעלה ואמר "לונה".
ישר ידעתי, למרות שלא העזתי עדיין לדבר על זה עם הלב שלי. ידעתי שיום אחד אני והכתף הזאת נהיה החברות הכי טובות. נטוס ביחד לחופשה של שלושה לילות ברומא, רק כדי לברוח לרגע מהרעש בבית. כי יהיה לנו בית. משלנו! באמת! ובבית הזה יהיה חדר ובחדר שתי מיטות. על מיטה אחת יישן אורי, ילד גדול, כבר עוד מעט בן ארבע, ועל המיטה שמתחת לחלון המשקיף אל הירח תישן אחותו הקטנה. יקראו לה לונה. על שם הלילה הזה ממש.
כי צריך תמיד לחזור בראש לנקודת ההתחלה, כל אחד והונציה שלו. לשים שוב ראש ולהרגיש את הכתף מתחת. לדמיין ביחד עתיד לא הגיוני. ילדה, ילד, ירח. לא לפחד להודות בקול: "אתה החבר הכי טוב שלי. למרות שאתה לא אוהב לפתור איתי תשבצי היגיון, אני אוהבת את החידות שלך. אתה, שלא צריך לקרוא את הטורים שאני כותבת, קורא אותי יותר טוב מכולם".
וסליחה מכל הציניים שבעולם. עם ציניות לא עושים ילדים מתוקים. אחד־אפס לאהבה.
(אגב, הזכרתי כבר שהבן אדם מייצר דבש למחייתו?!)
