היום, כשאני כותבת את המדור הזה, יום שלישי. מחר עושים לאורי ניתוח. זה לא אמור להיות הליך מסובך, אבל עבורי מדובר באירוע הכי מסובך שעברתי. פעם ראשונה לקחת אחריות ולהחליט בשביל מישהו אחר החלטה חד־סטרית. מתברר שאי־אפשר לעשות undo לניתוח שכבר נעשה. פתאום הבנתי את ראשי התיבות של המילה אמא — "אישה מלאה אשמה".

אורי נולד קצת מנוזל, נו, כבר סיפרתי לכם, שפן קטן ששכח לסגור הדלת. הבעיה היא שזה מפריע לו לישון, כי בלילה הוא סובל מהפסקות נשימה ועכשיו גם צמח לו בגרון שקד שלישי ‑ פיצוח קשה במיוחד, והרי פיצוחים מסוכנים לילדים. גם שני השקדים הרגילים שלו לא ממש רגילים. הרופאה הסבירה שהם כל כך גדולים, שהם ממש מתנשקים זה עם זה, מה שחוסם עוד יותר את האוויר. אז מחר אנחנו הולכים לקטוע את האהבה הזאת. לחתוך אותה בסכין, וקשה לי בנשמה.

כבר ניסינו הכל. תזונה בלי חלב, רק חלב שקדים (מצחיק, עכשיו אני קולטת את הסמליות), הומיאופתיה, נטורופתיה, דיקור, אפילו טיפולים בפן הרגשי. אולי הוא נחנק כל הזמן, כי משהו חנוק לו בנשמה? אבל גם כשאורי ממש רגוע, פתאום יכול לקפוץ איזה חמור בשם סטרידור שנוער מתוך הגרון של הילד בשתיים לפנות בוקר.

מכשיר האינהלציה הוא כבר חלק משגרת חיינו. כמו קפה בבוקר, מקלחת אחרי הים ולהאכיל את בובי הארנבת. עשינו הכל רק בשביל שאורי לא ייאלץ לעבור את הניתוח הזה, אבל בסופו של דבר, מה ששבר אותי היה האוזניים.

תמיד ידענו שיש לאורי נוזלים באוזניים שמפריעים לו לשמוע, ותמיד גם אמרו לנו שזה יעבור עם הגיל. רק שבינתיים, כבר שנתיים אני שומעת: "מה? מה? מה?" מהבן שלי, שמרגיש אבוד בחלל. הטלוויזיה פועלת בווליום לא שפוי, הדיסקים מתנגנים כל כך חזק (אורי משוגע על מוזיקה), שההרגשה היא שאנחנו בקרנגי הול. אנשים מופתעים כשאני מספרת להם על בעיות השמיעה שלו. בגלל שהוא חכם, קל לו להסתיר. די מהר למד לקרוא שפתיים, לצחוק כדי להעביר נושא, וכשכמעט עולים עליו — להנהן כאילו הבין הכל.

הנה הבוקר הוא התעורר שמח כי לטענתו יש קבלת שבת בגן, ויום שישי זה היום האהוב עליו כי הוא חגיגי וכי הוא קצר. אמרתי לו: "אבל אורי, היום יום שלישי", והוא שר לי, בהתאם, "ה־יום יום שישי, מחר שבת, שבת מנוחה". צודק. כשלא שומעים את הלמ"ד, רוב הימים נראים אותו דבר.

מה עוד אפשר לעשות כדי להרחיק ממנו את הסכין? כל האמהות מאמינות (ובצדק!) שנולד להן ילד מושלם. ואם הוא מושלם, למה לגרוע ממנו חלק בניתוח? פקקים באוזניים? מה הוא, בקבוק? כמוזיקאית, זה בכלל מעורר בי פלצות. מה יהיה אם הקול המקסים שלו, השברירי והגבוה הזה, עומד עכשיו להשתנות?

פתאום בא לי לחזור לתקופת ההיריון האיומה. אמנם סבלתי בטירוף, אבל התינוק שלי היה לפחות שלם ומוגן. אף אחד לא החליט פתאום להרדים אותו על שולחן. להחליט בשבילו איזה יום היום. לקבוע שהוא לא מתאים לעולם ככה, כמו שהוא בדיוק.

אז מתארגנים. כבר ארזתי תיק. חברה כבר שמה לי בארנק טיפות "רסקיו" כדי שאתפקד מחר בשש (!) בבוקר. קניתי גם מלא ממתקים שאורי אוהב, בשביל שלא יצנח לי הסוכר. נועם ממליץ שלא אשאר לצפות בהרדמה, כי זה לא פשוט בכלל לצפייה, אבל אין מצב שאניח לאורי להיות מבוהל לבד. עדיף ששנינו ניבהל יחד. מצידי שיקראו לצוותי הביטחון לפנות אותי, וכמה טוב שכל הפרוצדורה מתרחשת בבית חולים, קרוב לטיפול־נמרץ־אמהות־דואגות־מאוד.

אני עוד זוכרת. הייתי בערך בגיל שלו כשעברתי ניתוח ולא שכחתי כלום. איך קוראים לשכנה בבית ממול? זה קצת מטושטש לי. אבל את הטשטוש וההרדמה וחוסר האונים של לפני 33 שנים, לא ניתן למחוק לי מהראש.

זה היה בהדסה עין־כרם. אני זוכרת בדיוק, כי ההורים שלי כל הזמן הדגישו בקול, עד כמה טוב שהתעקשו על הדסה, כי שם עבד אז המנתח מספר אחת, במחלקה מספר אחת, לילדה מספר אחת שלהם, הבכורה הקצת שבירה. כל חיי צחקו עליי שאני פוזלת. עד שיום אחד לא פזלתי יותר! שלושה סניטרים הדביקו אותי בכוח למיטה קשה, דחפו לי אדים של הרדמה לפנים, ובעטתי, כי הייתי עקשנית, ונרדמתי.

כשקמתי זה היה בכלל בחדר אחר. זוכרת את השמש ממש שורפת את החדר עם האור דרך החלון. וכמה רציתי לאכול ולא נתנו לי. בגלל הניתוח. אז ביקשתי שיתקשרו דחוף לסבתא שתשכנע אותם לא להרעיב את הילדה. סבתא תמיד הייתה הכתובת שלי כשהייתי צריכה רחמים. נציב תלונות הציבור של בית פלס.

פעם חזרתי מהבריכה ושאלתי אותה למה הילדים צחקו עליי ואמרו שאני פוזלת ומכוערת. זה הדהים אותי, משום שתמיד, אבל תמיד, דיווחו לי בבית שאני כליל השלמות. דיברתי איתה בטלפון מבית החולים, ילדה בת ארבע, כבר לא פוזלת, רק רעבה מאוד ועם רטייה על העין. סבתא הבטיחה שבקרוב אוכל, וגם נלך שוב לבריכה, רק שהפעם אף אחד לא יצחק עליי יותר.

שנתיים שלמות נאלצתי להסתובב אחר כך עם הפלסטר הענקי הזה על עין שמאל, כדי שימין תתחזק אחרי הניתוח. הילדים כמובן צחקו עליי אפילו עוד יותר. עד היום הם צוחקים עליי. "עדיף שלא תרקוד זאתי", "נהייתה שוב דאבה, מה קרה לה?" "המתלבשת הגרועה לשנת 2016".

מתברר שאין באמת ניתוח שיעשה אותך מושלם. בשביל שזה יקרה, צריך לנתח את המוח של כל הילדים המרושעים ולהסיר משם את גן האכזריות. תמיד יהיה מי שייהנה ללעוג לחולשות של אחרים. אלה, בעיניי הפוזלות, האנשים החלשים ביותר.

הבטיחו לנו שאורי יתעורר, בעזרת השם, מהניתוח, ופשוט ישמע הכל. גם את כל רחשי הרקע המלוכלכים, גם את אלה שנולדו עם שני מיתרי קול מיותרים, גם את מחרחרי המדון, מטיחי העלבון, הכלומניקים הגזעניים הבורים וחסרי הלב.

אולי בכוונה הוא בכלל סידר לעצמו ככה, שריון בתוך האוזן? בגלל שהוא כל כך חכם ומעדיף להיות מוגן מקללות. להתמודד עם כאלה הורים מפורסמים זה גם ככה אתגר, ולי אין שום אפשרות להגן עליו מזה.

הכלי היחידי שלי הוא אהבה. ללמד אותו איך להקשיב נכון לעולם, כי העולם תמיד יטעה מתישהו. לבחור לבד מה לסנן ומה להכניס פנימה. ואין חוקים. ואין נכון. כי יום שלישי לפעמים מרגיש קצת כמו שישי (בעיקר אם ברביעי יש לבן שלך ניתוח), ובאמת, לא כל למ"ד חייבים לשמוע.

רק שנעבור את זה בשלום.

agvaniot@gmail.com