להיות זלאטן ולהישאר בחיים
הוא השחקן המלהיב ביותר בעשור האחרון, לא רק על הדשא, אבל פעם, איברהימוביץ' היה ילד כישרוני וחסר ביטחון שמחפש את עצמו בעולם הכדורגל. הסרט "להיות זלאטן" מנסה להציג את השנים הראשונות בקריירה של השוודי שהפכו אותו למה שאנחנו מכירים היום
כל ילד קטן שמע פעם (או עשרים לפחות) את השאלה הזאת: "מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול?". חלק עונים כבאי או שוטר, גם רופאים בפוטנציה יש לא מעט, חלק מעדיפים לחלום על קריירה קולינרית או בכלל הייטק ולמרות זאת, רבים כלל לא הולכים לכיוון שהם חלמו עליו בתור ילדים ודווקא בוחרים בדרך אחרת לחלוטין.
כתבות קודמות במדור "בונים תרבות ספורט":
- האיש שהכי השפיע על הספורט הישראלי איך חטפתי קדחת מ"קדחת המגרש" גם פלה לא יעזור: הקולנוע מחמיץ את הכדורגל
יש אדם אחד שאם הייתם שואלים אותו את השאלה הזו כשהיה ילד, התשובה שלו הייתה חד-משמעית - "אני רוצה להיות זלאטן איברהימוביץ'", האדם הזה, לא קשה כל כך לנחש, הוא לא אחר מאשר זלאטן איברהימוביץ'.
את החלום שלו איברה הגשים עוד בגיל צעיר, אבל זה ממש לא היה קל כמו שזה נראה עכשיו. האישיות הבעייתית והאגו האינסופי של (אולי) אחד החלוצים הגדולים (ובטח המבריקים) בכל הזמנים הקשו עליו מאוד בתחילת הקריירה ולא היה חסר הרבה כדי שאיברהימוביץ' ימצא את עצמו כעוד שחקן אירופי נשכח המחפש את דרכו באיזו ליגה נשכחת.
הסרט "להיות זלאטן" (Becoming Zlatan, 2016) של האחים השוודים, פרדריק ומגנוס גרטן (ישודר ב-27 ביולי בערוץ 8) מנסה להראות איך הפך כישרון העל ממאלמו לסופרסטאר שהוא היום. משמו של הסרט אפשר להבין כי הוא מתמקד בשנותיו הראשונות של איברה ככדורגלן ובעזרת חומרי ארכיון נדירים מתקופתו במאלמו, אפשר ללמוד לא מעט על איך נולדה האגדה שאנחנו מכירים היום.
הסרט יצא בתיזמון קצת מוזר ומצד שני מדויק במיוחד - יומיים בלבד לפני משחקו האחרון של זלאטן במדי נבחרת שוודיה שפגשה בשלב הבתים של היורו את בלגיה. אם המשחק מול הבלגים סימן למעשה את אחד הפרקים האחרונים בקריירה של החלוץ הוותיק, רגע לפני מעברו למנצ'סטר יונייטד ולקראת שיתוף הפעולה המסקרן ביותר בעולם עם לא אחר מאשר ז'וזה מוריניו, "להיות זלאטן" הוא הפרקים הראשונים באותו הספר בדיוק.
מאז ומתמיד איברהימוביץ' היה טיפוס יוצא דופן בדרך שבה הוא מטפל בתקשורת, בצורה בה הוא מתבטא, בהתנשאות הלפעמים מרגיזה, לפעמים גאונית שלו מול העיתונאים ובעיקר בביטחון העצמי המופרז וההצהרות שמגיעות בדיוק ברגע הנכון, כמעט כאילו תוזמנו מראש.
ציטוטים כמו: "אתה מסתכל על אלוהים כרגע", "אשתי לא צריכה כלום ליום ההולדת, יש לה את זלאטן" או "אין שום סיבה לצפות במונדיאל בלי זלאטן" הם דבר שבשגרה בשביל השוודי היום, אבל בתור ילד בן 18 שמחפש את דרכו בעולם הכדורגל, איברה, כמו כל נער מתבגר, היה בסך הכל שחקן מוכשר (מאוד), אבל כזה שנתון בלחצים אדירים לספק את הסחורה ולא תמיד הכל הלך חלק.
חסר ביטחון? זלאטן?
האחים גרטן קופצים קדימה ואחורה על ציר הזמן, תוך הצגת מגוון אירועים שעיצבו את איברהימוביץ'. בעזרת כמה ראיונות שמשולבים במהלך השעה וחצי של הסרט עם מספר אנשים שהכירו את זלאטן בתקופה ההיא כמו פאביו קפאלו ורונלד קומאן שאימנו אותו, יו"ר אייאקס (לאו בינהאקר) שהביא אותו לאמסטרדם ושבר את שיא ההעברות של המועדון (9 מיליון יורו) ושחקנים ששיחקו איתו באותה תקופה כמו מידו, אנדי ואן דר מיידה ויארי ליטמנן ניתן לקבל תובנות מבפנים על זלאטן האדם ולא הדמות או המותג שהוא הפך להיות.
הסצינה הראשונה בסרט היא הגעתו של זלאטן לאמסטרדם וחתימתו באייאקס כאמור תמורת שיא של כל הזמנים עבור מועדון הפאר ההולנדי. הוב סטיבנס, שעמד אז על הקווים באמסטרדם ארנה, החליט לעשות לילד הבעייתי ממאלמו סדרת חינוך ולא ממש ספר אותו ואת העונה הראשונה (שבכלל נגמרה עם קומאן כמאמן) סיים איברה עם שישה שערים בלבד ולא מעט תסכול למרות תואר האליפות
של המועדון. גם העובדה ששלח מרפק אל פניו של אחד משחקני ניימיכן וישב חמישה מחזורים ביציע, לא ממש תרמה לתדמית שלו.
העונה הבעייתית של זלאטן שנוספה להתבטאות של קומאן בתקשורת אז: "יש לנו את מידו, מחלאס ואיברהימוביץ' - אחד מהם צריך לעזוב", לא הפכו את החיים של הבחור שהגיע משוודיה לקלים יותר. באחת הסצינות היותר מיוחדות בסרט ניתן להבין אולי חלק מהסיבה למה - בפתיחות לא שגרתית, זלאטן מגלה על יחסיו עם אביו והעובדה שמעולם לא העריך אותו ותמיד הוריד אותו לקרקע: "כל פעם שחשבתי שהצלחתי, הוא היה אומר משהו שלילי".
הרצון של זלאטן לגרום לאביו להתגאות היה ככל הנראה אחת הסיבות שגרמו לו לא לוותר ותמיד לרצות עוד, תמיד לשאוף הכי גבוה שאפשר, גם אם יש כאלו שלא האמינו שזה אפשרי. לא רבים זוכרים (או יודעים), אבל כשחקן צעיר, איברהימוביץ' היה שחקן מלוכלך ואגרסיבי שנוטה לאבד את קור הרוח שלו ברגע אחד, מה שגרר לא מעט שנאה מצד אוהדי היריבות, וכן, גם מחבריו לקבוצה.
רגע המפנה בסרט מסופר מנקודת מבטם של מידו, חברו הקרוב ביותר, והסמל האגדי של המועדון שחזר לקנדציה נוספת – יארי ליטמנן. שיתוף הפעולה של איברה עם הפיני הוותיק, לא רק על המגרש, אלא גם בתור מנטור, "סידרו" לשוודי את הראש והוא החל להראות מה הוא יודע. ככל שהוא הצליח, מניותיו של מידו, שהיה החלוץ המוביל והורד לספסל, התרסקו.
המצרי, עוד לפני שהסתיימה אותה עונה (2002/03), נכנס לתאקל חמור עם המאמן שלו, ארז את חפציו ונדד ברחבי אירופה, עד שפרש לפני שלוש שנים באחת הקריירות המבוזבזות, בטח ביחס לכישרון שהיה לו ברגליים. וזלאטן? הוא המשיך בשלו...
סצינת השיא של הסרט ואחד הרגעים המפורסמים ביותר בקריירה של זלאטן מראה את מה שמבדיל אותו מכולם - איך בכמה שניות של גאונות, הוא הופך מהאדם השנוא ביותר בהולנד לאליל. ותודה לרפאל ואן דר וארט.
חזרתו הביתה למאלמו כדי לפתוח מגרש לצעירים מקומיים היא סימן שלמרות הפה הגדול שלו, הכישרון הענק והקריירה הנוצצת, איברהימוביץ' לא שכח מאיפה הוא הגיע. וגם אם זה לא תמיד ברור, יש בו הרבה יותר ממה שניתן לראות, כמו גם בסרט עליו.
לפנייה לכתב/ת 
