נדבקתי בכינים. זה המצב כרגע. אפילו אמא שלי חוששת להתחבק איתי, שלא לדבר על תוכניותיי הבדיוניות לילד שלישי שנדחו עד הודעה חדשה. בעיקר כי נועם מוכן להתקרב אליי רק אם אלבש חליפת חלל.

לא קל לחזור לגיל ארבע. אורי מלמד אותי שאין באמת דבר כזה גיל פשוט ותמים. נטול דאגות. אצלנו בגן, למשל, יש ילד אחד שאוהב לדחוף את אורי ממש חזק, וילדה יפה שממש מתעלמת כשמציעים לה לשחק ביחד, ובנוסף לכל הצרות צריך להיפרד כל יום מאמא בכניסה. חשבתי שילדותי השנייה תהיה קסומה כמו בשירים של אהוד, ולא הבאתי בחשבון את בדיקות הדם המכאיבות, החיסונים, הקשיים להירדם בלילה כי יש דרקון מתחת למיטה, ואת זה שכולם מחליטים עליך כל הזמן, למרות שממש לא בא לך לקחת תרופה ולעשות אינהלציה, כי זה פשוט לא כיף!

אורי חגג השבוע יום הולדת ואיתו גם אני סוף־סוף עולה לטרום חובה־עלייך־להתחיל־להתמודד־עם־החיים. תאמינו לי, ממש קשה להסתיר מכל העולם את העובדה שמגרד לך! מנסה לגרד, כאילו בדרך אגב, עם העט, או להישען באקראי על המרפק ולעשות מחווה של "חושבת לעומק" כדי שהאצבעות איכשהו יטיילו על הקרקפת. חשוב לי לדווח לכם שמסע אלונקות יצא כרגע מהעורף שלי, בדרכו לפוני. אני שטח כבוש! יש למישהו נפט? תכף גילה אלמגור תגיע ובמסיבת יום ההולדת של אורי בשבת, דווקא האמא תהיה אביה.

אז אם להיות עדינה, זה היה שבוע פחות אטרקטיבי. גם אני הייתי פחות אטרקטיבית. מרבץ למזיקים. איפה הימים העליזים שבהם הסתובבתי לי חופשייה וקיצית על שערי שבועונים, כשלגופי בגד ים זעיר? איפה חום יולי־אוגוסט ששלמה הבטיח? יולי שלנו השנה נע בין קור מזגנים מקפיא של בתי חולים, לקור מזגנים מקפיא של הבית שלנו, למזגן של חנות "הפיראט האדום".

כמה צעצועים קנינו לו, לאורי. כמה פיצויים. הילד חגג גם יום הולדת וגם ניתוח באותו שבוע, והוא מבולבל מאושר. מרוב מתנות כבר קשה לראות עליו את השמחה.

גם הפרצוף שלי נראה לא משהו. בין הופעה להופעה הפכתי לדבר הכי מוזנח שיש. פיתחתי הרגלי תזונה משונים, שבדרך כלל מתנקזים ללילה, שם אף אחת לא רואה שאני מחרבת לעצמי את הבריאות עם שוקולד. כבר שנתיים שלא עליתי על המשקל, מחשש שהוא לא יעמוד בנטל, או בתקווה שאם לא עליתי על המשקל — לא עליתי במשקל.

את המילה "ליפסטיק" מצחיק לי אפילו לנסות להגיד. פחחח. את מברשת השיער כבר זרקתי לפח. עומדת בשיא השרב ליד הכיריים ומבשלת מאכלים רכים, כי זה מה שמותר לאורי לאכול אחרי ניתוח להוצאת שקדים. עושה על הצלחת "פו", כי האוכל חייב להיות קריר עד פושר עד ממש־ממש לא טעים, ופתאום מקבלת טלפון. אלינור ונטע, שתי חברות שמציעות לי לצאת איתן הלילה ולשתיהן יש צרות גדולות! נשמע נפלא. יכול להיות נחמד דווקא לשקוע בצרות של אחרות.

אז אחרי יומיים של טרנינג במחלקת האמהות המוזנחות של הלל יפה, עליתי סוף־סוף על ה"קרן פלס". אפילו אורי התרשם מהמהפך. וכן, היה שם גם ליפסטיק. ליפסטיק וכינים.

חצות. שלושתנו שתויות. מדברות שטויות. אני מספרת להן על הכיף חיים שעברתי, רק משמיטה את החלק העסיסי. זה שמגרד לי. ומסרבת בתוקף להתחבק. טוב, תמיד הייתי קצת מוזרה. "קראתי השבוע שחזרת בתשובה, קרן", אלינור מוכיחה שהיא יודעת להעריך רכילות טובה. "מה, הפסקת להופיע בימי שישי בערב? זה נכון? זה בגלל רמי קלינשטיין?"

הסברתי לה שכבר שנתיים אני עובדת בימי שישי רק אצל הילדים שלי. פולחן אלילים שכזה. תכלס, אם מתעלמים מהביקיני, אני ממש פסע משביס. אבל כשאת מפורסמת, בחיים לא תהיי סתם אמא בטרנינג שעושה "פו" לילדים שלה על האוכל. אף פעם גם לא יהיו לך כינים.

נטע בוכה. היא בת 45, חווה איזה משבר הורמונלי, ועכשיו הדמעות שלה מופנות לבני הבכור. "איזה גיבור! איך עבר הניתוח?" היא מייבבת. הרגעתי אותה שתודה לאל, כמו שאומרים אצלנו במגזר, הילד ממש הבוקר חזר לגן והיא כבר יכולה לחזור לרחם על עצמה בכיף.

פתאום אלינור מקבלת הודעה מ"אוקיי קיופיד", שזה, לפי מה שהבנתי ממני, אתר היכרויות כזה שלא מכירים בו אף פעם אף גבר. אבל היא ממש־ממש־ממש מחפשת גבר. ממש. מישהו שישבור גם לה את הלב, אז אם אתם בעניין, אלינור היא שחרחורת בת 60, גבוהה כמו ג'ירפה ומאוד ביקורתית. וגם הפעם זה ששלח לה את ההודעה לא מספיק טוב. "זקן", היא מבטלת. אחר כך מתלבטת אם בוטוקס יעזור.

אני ממש בעד, בעיקרון, אבל לה נחוץ דווקא ניתוח לייזר בעיניים. היא פשוט לא רואה את עצמה. לו רק הייתה מפסיקה לחפש גברים שיתאימו לאישה שהייתה לפני 30 שנה... "זהו", נטע כבר לא מסוגלת לעצור את הדמעות, "אני הרוסה!"

כל גיל והצרות שלו. אנשים מסביב קצת בוהים, מסתכלים לכיוון, מתלחששים, "מה קרה... מה קרה..." אז מה שקרה זה שבעלה בוגד בה. כבר חמש שנים. אבל לא בגלל זה היא בוכה. היא בוכה כי הוא עשה את טעות חייו והחליט לעזוב את הבית כדי ללכת לחיות עם הבגידה שלו. איך עושים דבר כזה? איך עוזבים אהבת אמת לשעבר בשביל אהבת שקר כלשהי אחרת?

אלינור לא מתרשמת מהרחמים העצמיים של נטע. זה גם ככה היה מקולקל כבר שנים מהיסוד. עדיף שילך. "חוץ מזה", היא מתעצבנת, "לך לפחות היה סקס בעשור האחרון. וגם אין לך קמטים". כל גיל והצרות שלו. אחת צריכה לחשב מסלול חדש, אחרת לא מוצאת גבר נורמלי שיבגוד בה, ולי מגרדדדד. שתיתי כבר בקבוק יין אדום ועדיין אני לא מרגישה מבוסמת. החיים רק התחילו וכבר אני גמורה.

כל גיל והצרות שלו. המגעים לקראת ילד שלישי עדיין לא נושאים פרי. נועם פחות נמשך לשיער שלי כרגע, למרות שנראה לי שהן חוסלו. אבל יחד עם הכינים כנראה גם הסקס אפיל שלי מת. טוב שחזרתי בתשובה.

הלב שלי כבר מתפוצץ מאהבה לקראת מסיבת יום ההולדת בשבת. לפני ארבע שנים הפכתי לאמא. התהפכו לי החיים וסוף־סוף יישרתי קו עם אלוהים. למרות הקלמרי, במשהו בכל זאת התחלתי להאמין. איך אפשר שלא. לפני ארבע שנים קרה לי נס. עכשיו רק נותר להתפלל לישועת המסרק הסמיך.

agvaniot@gmail.com