אני שמאלנית ובעלי ימני. עשינו הסכם שלום

אני שמאלנית, בעלי ימני, ושנינו אנשים מאוד פוליטיים. שנינו קוראים, רואים ונושמים פוליטיקה, כמו 95% מהישראלים. יותר מכך, הכרנו כשלמדתי לתואר שני בממשל ובעיצומו של מחקר תזה בנושא "חסמים פסיכולוגים במו"מ הישראלי-פלסטיני לדורותיו", כך שהייתי עמוק בעניינים.

אני - בוגרת פסיכולוגיה וממשל, קיבוצניקית ואחרי עשור בניו יורק, חייתי בבועה הליברלית שלי. הוא - כיפה סרוגה, ציוני מהמחנה דתי-לאומי ואבא שבעבר שימש כיועץ לענייני התיישבות מעבר לקו הירוק. הסממנים היו מדאיגים, וריחות המלחמה בהחלט הורגשו באוויר.

אף פעם לא עניינה אותי יותר מדי החלוקה לימין ושמאל, אבל אז פגשתי אותו, והוא היה נחרץ ורגשי בדיוק כמוני. דרכו הבנתי פתאום שאני משתייכת למחנה מוגדר שבו כולם דומים, הוזים ומנותקים מהמציאות, מחנה שבו כולם בוגדים. אני לא יודעת מה היה להורים שלו יותר קשה בהתחלה - זה שהוא הביא הביתה חילונית, גרושה בת 32, או זה שהייתי שמאלנית.

חשבתי על שטיפת המוח שהוא בטח עבר כל ילדותו, והנחתי שבניגוד אליו, העמדה שלי היא רציונלית וחפה מכל השפעה של הבית. כיאה למעמדי החדש, נטלתי בעלות על כל ערכי המוסר, החופש והשוויון, וגייסתי אותם לטענותיי, בתקווה שזה ייגע בו. הרי כל אדם רוצה לתפוס את עצמו כמוסרי, טוב ומיטיב, לא כן? ובכן, זה לא עזר.

בשנה הראשונה שלנו הקירות רעדו כשדיברנו על פוליטיקה. וזה קרה הרבה, כי יש הרבה מהדורות חדשות במהלך היום. החרבות צוחצחו, והכל היה על השולחן – נשק קר ונשק חם. קצב המלחמות בינינו כקצב החדשות. הכנסנו את הטלוויזיה, הפרשנים, את בית ההורים, את הנרטיבים הלאומיים אלינו הישר לחדר המיטות. כל אמירה עלובה שנזרקה לאוויר גויסה על ידינו כהוכחה נוספת לכך שהצדק לצידנו. לכאורה, שני קצוות שלעולם לא יתקרבו.

היינו שבויים במעגל אין סופי, בו כל אחד מנסה להכריע את השני. כל אחד ניסה לכפות את דעתו וצדקת דרכו על האחר, ללא הצלחה ניכרת לשום צד. האמנתי שאם הוא רק יצליח לראות את מה שאני רואה, אם הוא רק יבין את הצד שלי, אז הוא ישתכנע. טעיתי. יותר מכך, המחשבה שלכל דבר יש פתרון, רק החריפה את המאבק בינינו.

במקום הכרעה, נכנסנו למלחמת התשה. כמובן שהוויכוחים היו רק סימפטום, ועמוק בפנים כל אחד חשש לזהותו שלו. כאילו שאם אסכים ולו חלקית עם עמדתו, בהכרח ויתרתי על זהותי שלי. מחשבה מוזרה בדיעבד.

עמוק בפנים, כל אחד חשש לזהותו שלו. עמית ואודי(צילום: אוסף משפחתי)

מכיוון שבזוגיות אין באמת הפרדת רשויות, המרחב הפוליטי החל לחדור למרחב הזוגי, והתחלתי לחשוש שמא "הקיצוניות" שלו תתבטא גם בעוד תחומים בחיינו המשותפים. יום אחד, שיתפתי חברה בחששותיי, והיא שאלה אותי בפשטות, "ומה את?".

השתתקתי.

פתאום התברר שגם אני הייתי קיצונית. גם אני ראיתי את המציאות כחד-ממדית, בשחור-לבן, וגם אני לא הייתי מסוגלת להכיל דעה שונה משלי. חברתי הדגישה עבורי שני דברים חשובים – קודם כל שהוא היה הראי שלי, ושבית יכול להכיל מורכבויות (הרי לא תמיד נסכים על איך לחנך את הילדים שלנו).

מצוידת בתובנות חדשות, חזרתי לשדה הקרב. בפעם הבאה שהגיע נושא "רגיש", אם אני לא טועה – היה זה על חלוקת ירושלים, לא הגבתי מיד. לאחר כמה דקות מחשבה, אמרתי "אתה יודע מה, זה באמת נושא מאוד מורכב. אני יכולה להבין איך אפשר לראות את זה גם מהזווית הזו". ההפתעה והבלבול שעל פניו אמרו הכל. משהו השתנה. ברגע אחד של השהייה, של הכלה, של הכרה, משהו בינינו התחיל להירגע, ומכאן והלאה, חומות ההתנגדות החלו להתפורר.

בהתחלה לא הייתי מסוגלת להכיל דעה שונה משלי. עמית ברקן (צילום: אסנת כהן)

המעבר היה ברור:

• מוויכוחים – לדיונים. הדיון לא תמיד פשוט, אבל הוא פתוח ושום נושא הוא לא טאבו.
• ממחול חרבות – להכלה ויכולת לשאת את המורכבויות של המציאות.
• מעולם קוטבי – לשטחים משותפים. דעותינו הפוליטיות לא בהכרח השתנו, אך ראינו יותר את המשותף מאשר את השונה.
• משחור-לבן – לגוונים וניגודים. המציאות מורכבת, עם הרבה אפור, ולכל אמת יש כמה צדדים. למדנו לחיות ברווח שבין הניגודים.
  

הסכמנו, בלי מילים, להיות יותר בשאלה ופחות בתשובות סגורות. הבנו שכנראה לא נצליח לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהסלון שלנו, ובכלל שלא לכל דבר יש פתרון מיידי, ולפעמים כשמנסים חזק מדי, מתרחשת ריאקציה גרועה יותר.

כל כך חששתי שהסכסוך בחוץ יחלחל לזוגיות שלנו, ובסוף דווקא הוא היה זה שהביא אותנו להתפתחות. הפכנו להיות פחות שמאלנית וימני, ויותר עמית ואודי.

בסבב האחרון של "אינתיפאדת הסכינים", כבר הצלחנו להשאיר את הסכינים מחוץ לבית. עדיין כל שעה יש חדשות, אבל הסכסוך הישראלי-פלסטיני נשאר מחוץ לחדר המיטות.