מתי כספי בהופעה: לא הפתיע וטוב שכך

דקה מתחילת ההופעה, שנפתחה בשעה 21:00 בדיוק, על השעון, מתי כספי התבלבל. הוא החל לשיר את "איך זה שכוכב", כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה, וטעה באקורד. אני חוזר – מתי כספי, ההגדרה המילונית לפרפקציוניזם, התבלבל. הוא הפסיק את השיר, ופנה לקהל בקול רועד. "אני מצטער, טעיתי", אמר לצופים המופתעים שמילאו את אמפי רעננה. "גם הקול שלי לא יציב. מקווה שיתייצב בהמשך. אני חוגג היום 50 שנות יצירה, ואני מאוד מאוד מתרגש".

עוד ביקורות הופעות במדור המוזיקה:

סיה בהופעה בניו-יורק: מוזר, חרדתי, מקסים

אביצ'י בישראל: זלזול אחרון וביי

מרקורי רב בישראל: מוזיקה שנועדה לגעת

זה היה, מתברר, אות לבאות. לא ביחס לטעויות, חלילה, אלא בגזרת ההתרגשות. האיש שבנה קריירה שלמה על דימוי של פוקר פייס, התקשה לכבוש את רגשותיו ביחס למופע, שהיה כנראה אירוע משמעותי וטעון במיוחד עבורו. גם האורחים הרבים שעלו על הבמה נדבקו באמוציות, וחלקו לכספי כבוד כאילו מדובר בהופעת מחווה. ואולי זו בדיוק הייתה מהות האירוע.

עם כל החברים על הבמה. מתי כספי(צילום: אבי מועלם)

ההתרגשות הזו של כספי, שהתבטאה לאורך כל הערב, הייתה מידבקת. וגם הייתה היסוד המפתיע הכמעט יחיד בהופעה. ביתר התחומים, הקהל קיבל בדיוק את מה שציפה לקבל. רשימת השירים הורכבה מהבסט אוף, ללא יציאות או הגנבות, כשכל השירים נלקחו מתוך יצירתו של כספי בשנות ה-70 וה-80 (למעט "אוהבת אותך יותר", שיצא ב-1996). העיבודים המוזיקליים היו צפויים למדי, למרות החיבור לסימפונט רעננה, הרבה בגלל שחלק ניכר מהביצועים המקוריים כבר כללו שימוש בתזמורת. וגם רשימת האורחים התבססה על שיתופי פעולה קלאסיים של כספי (עם ריקי גל, ששרה את "מישהו" ושלמה גרוניך, שביצע אתו את "ציור"), לצד דואט עם שמעון בוסקילה ("ילדותי השנייה") וביצוע יפה של יסמין לוי ל"אוהבת אותך יותר". כן הופיעו בנותיו של כספי, סויאן (ששרה את "ימי בנימינה") ושון, שאינה זמרת מקצועית אבל ריגשה מאוד ב"לא דיברנו עוד על אהבה". והיה מרגש עוד יותר לצפות באבא המודאג שלה, שממש שחרר אנחת רווחה אחרי שסיימה לבצע את השיר בהצלחה.

ממשיכות את השושלת. מתי ובנותיו שון (מימין) וסויאן כספי(צילום: אבי מועלם)

בקיצור, חידושים והפתעות לא היו שם, בערב שסיים את סדרת המופעים של אמריקן אקספרס לייב אקספיריינס, אבל לא בטוח שזה היה הזמן והמקום לחפש אותם. מה שכן בטוח הוא שככל שהשנים נוקפות, כך משקלן הסגולי של יצירותיו של כספי גדל, והן צפות בגאון על פני ים הבינוניות. כל שיר בהופעה הזו, והיו 21 כאלה, הוא קלאסיקה נצחית, שלוטשה ביד אמן. היו כל כך הרבה פעמים לאורך הערב שבהן פשוט נאנחתי לעצמי בהנאה (מה לעשות, ככה מבקרים אשכנזים מבטאים שמחה), והרגשתי קרבה לסוג של שלמות מוזיקלית. אם זה "יום יום אני הולך למעונך" הנפלא, החיבור הנדיר עם ריקי גל ב"מישהו", הצמרמורת של "היא חזרה בתשובה", הפאנקי של "אין שלווה", או סולו הגיטרה של "לא חלמתי שתלכי ממני", שהורס כל פעם מחדש. גם השירה של כספי עדיין נהדרת. וכן, היא בהחלט התייצבה לאורך הערב.

אז אפשר להקשות, ולהעלות מגוון של תהיות בעקבות ההופעה הזו. למשל, מדוע כספי לא שילב שום שיר מפתיע לאורך שעתים שלמות, וויתר על השירים היותר גרוביים שלו (למשל, מתוך האלבום האדיר "סוף היום"); או, למה – אם כבר מארחים בנדיבות – לא לשלב אורחים פחות צפויים (ואם כבר מביאים את שמעון בוסקילה האדיר, לתת לו לשיר דווקא את "ילדותי השנייה"? לא ברור). אבל אם חושבים על זה בהגינות, מתי כספי כבר בן 67. רק לפני כחודש הוא אושפז בבית חולים בגלל תסחיף ריאתי. וכבר 20 שנה לפחות הוא מתקשה לשחזר את ימי הזוהר שלו, לפחות בכל הנוגע לחומר מקורי. במילים אחרות – לא צריך לצפות ממנו עכשיו להמציא שום גלגל, אלא פשוט להמשיך ולגלגל את השירים המיתולוגיים שלו. שירים ששמעתי אינספור פעמים בחיי, והם עדיין לא פחות ממפעימים.

ריקי גל. חיבור נדיר(צילום: אבי מועלם)

בוסקילה. בחירה מפתיעה(צילום: אבי מועלם)

(צילום: אבי מועלם)