שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זיכרונות מאפריקה שלי
    חנוך דאום חזר עם מחשבות על קידמה, מושיק גלאמין הרגיש שהוא בגן עדן, אורנה דץ רקדה בחופשיות עם ילדים, סמדר שיר הבינה שבאפריקה יש מקום לכולם ושירז טל התלהבה מג'ירפות. אז מה סוד הקסם של אפריקה?

    בשיתוף אפריקן דרייב

     

    אפריקה לא צריכה ממליצים, מי שמגיע אליה מתאהב. אבל לא פחות משאנחנו אוהבים לטייל בעולם, אנחנו אוהבים להציץ לעולמם של מפורסמים, אז למרות שכולנו מכירים אותם, האם אנחנו יודעים מה הם חוו באפריקה?

     

    חנוך דאום

    "כשהייתי בטנזניה שמתי לב לכך שאנשי שבט המסאי לא מודאגים מכך שאין להם אייפונים או אינטרנט, או מכך שהם לא הביאו את עצמם למימוש עצמי או לא מצאו משהו מעניין ללמוד באוניברסיטה", מספר חנוך דאום. "למה זה לא מדאיג אותם? כי הם לא מחוברים למים וכי הם חוששים מהמלריה ועוד יותר מכך, שלא יצליחו לצוד אוכל לארוחת הערב. הם נלחמים ברעב ובחיות טורפות שעלולות להגיע אליהם לאוהל. עסק די רציני. האם מישהו לידכם רגוע בגלל שרעב לא מאיים עליו? האם פגשתם מישהו שסיפר לכם שהוא קם כל בוקר ואומר תודה על כך שנולד בעולם שבו אין מלריה? איך ייתכן שנולדנו לעולם כה מופלא שבו אין בעיית רעב, ובכל זאת אין בנו אפילו טיפת שקט?"

    אנשי שבט המסאי לא מודאגים מכך שאין להם אייפונים או אינטרנט. חנוך דאום באפריקה
    אנשי שבט המסאי לא מודאגים מכך שאין להם אייפונים או אינטרנט. חנוך דאום באפריקה

     

    מושיק גלאמין

    בפעם הראשונה שבה הגעתי לאפריקה, הייתה במסגרת צילומי בגדי ים של "פלפל" עם יעל בר זוהר. נסענו באיזה אוטובוס רעוע בזנזיבר וברגע אחד, כשהגענו לחופים, נפתח לי הלב. חייתי 4 שנים בתאילנד ואני מטייל בעולם, אבל אין ספק שחופי זנזיבר הם מהיפים ביותר שראיתי. אני זוכר את עצמי הולך בשווקים, נסער מריחות התבלינים, מהמראות, מהאנשים. מרגיש בגן עדן.

     

    בפעם השניה הגעתי לאוגנדה, במסגרת צילומי התכנית "אבודים באפריקה": נוף שונה מכל מה שאני מכיר, שמיים עצומים, קסם של טבע שאי אפשר להסביר במילים ומול כאלה אלה - הממד האנושי. נסענו בין הכפרים ובקתות הבוץ. אנשים מקסימים, מחייכים ועוני נורא. לא יכולתי שלא להתכווץ כ"אורח מהמערב" מול הדלות. זאת אמנם הייתה רק הצצה של מי שהיה שם לרגע, אבל זו חוויה שממש נחקקה בי וללא ספק אפריקה היום היא היבשת שהכי מסקרנת אותי.

     

    אז לא הרגשת אבוד באפריקה?

    "ממש לא. הרגשתי שאני רוצה לחזור לשם ושאפריקה מתה לחבק אותי".

     

    שירז טל

    "אפריקה מדהימה והמסע היה בלתי נשכח: מרחבים אינסופיים, בתוליים, שמורות טבע אדירות שאנחנו אורחים בהן, בעלי חיים שמסתובבים חופשי. שמיים. אדמה. טבע. פשוט ועצום ובלתי נתפס", מספרת הדוגמנית שירז טל שהשתתפה במסע מאגמה צ'לאנג לאפריקה, והתאהבה. "זה מרחיב את הנפש ומשחרר בלי מילים. אני רגילה להיות בין מכוניות, בניינים, רעש של עיר ופתאום- נופים אחרים, קצב אחר. מוזיקה אחרת".

    נופים אחרים, קצב אחר, מוזיקה אחרת. שירז טל באפריקה (צילום: אסנת קרסנסקי)
    נופים אחרים, קצב אחר, מוזיקה אחרת. שירז טל באפריקה(צילום: אסנת קרסנסקי)

    "מכל התמונות שחקוקות אצלי מהמסע באפריקה, המפגש עם הטבע היה לי הכי עצמתי ובעיקר הג'ירפות ריתקו אותי: נסענו בג'יפ בשמורה באוגנדה ולצידנו, ים של ג'ירפות, המוני ג'ירפות!! ממש לידינו, חיה עצומה, דוהרת. אף פעם לא הייתי כל כך קרובה אליה. אני לא שוכחת את זה. אין לי ספק שלאפריקה אני עוד אחזור".

     

    אורנה דץ

    היא רגילה לרקוד ולהופיע, אבל יש ריקוד שאורנה לא תשכח: "יצאתי למסע באפריקה בחששות גדולים וחזרתי עם חווית חיים: המרחבים אינסופיים, השבטים חיים כמו לפני מאות שנים, הנשים מתחתנות בגיל 12 וחיות את כל חייהן בכפר שנמצא בשום מקום. אימהות עם ילדים על הגב מוכרות מזכרות לתיירים כדי שלילדים יהיה מה לאכול ועם זאת הם מאושרים במי שהם, והם שמחים ורוקדים. כל החיים שלי אני רוקדת ושרה אבל באפריקה, כשרקדתי עם ילדים בבתי ספר זאת היתה חווית ריקוד חזקה ומופלאה, שונה מכל במה שהופעתי עליה".

    חוויה שונה מכל במה שהופעתי עליה. אורנה דץ באפריקה (צילום: אילן רוזנברגר )
    חוויה שונה מכל במה שהופעתי עליה. אורנה דץ באפריקה(צילום: אילן רוזנברגר )

    "אפריקה גרמה לי להעריך את מה שיש לי, להבין שאושר לא תלוי בעושר, במעמד או באיכות חיים. זו הייתה בשבילי מתנה אדירה ויוצאת דופן. באפריקה יש שקט מטורף, אנשים מקסימים וחיים אחרים לגמרי. זה נתן לי פרופורציות על החיים שלי, הבנה שאני צריכה להפסיק לקטר- ולהבין שיש חיים אחרים, בהם אתה לא מרכז העולם. הפשטות כבשה אותי. זאת יבשת מדהימה שאני מרגישה שרק טעמתי ממנה".

     

    סמדר שיר

    "הייתי בפאריז וגם ברומא, אבל באפריקה לא "הייתי". באפריקה נשמתי כפי שלא נשמתי בשום מקום אחר בעולם. אלה היו נשימות של שקט, לעומק, שגרמו לי לחפור בעצמי ולהרגיש עד כמה קטנה אני מול קסם הבריאה. לא יותר מנמלה", מספרת העיתונאית, הפזמונאית והסופרת סמדר שיר.

     (צילום: סמדר שיר )
    (צילום: סמדר שיר )

    "האם היה עלי להרחיק עד טנזניה על מנת להיווכח באפסותי? ברור שלא. הרי במולדתי, תחת כל עץ רענן, פועל קוצר תורן שישמח לאפס אותי, אבל באפריקה זה אחרת. התובנה מחלחלת מהנוף שאין לו סוף. שמיים מתוחים עד קצה האופק, מנומרים בעננים בשלל צורות שמגרות את הדמיון. אמור לי מה אתה רואה ואומר לך מי אתה. בשקיעה הרקיע מאדים כסדין של אש, כאילו קץ העולם כבר כאן, ומדי ערב ערכתי חשבון נפש פנימי. אם זה הסוף, ואם לא יהיה מחר, אז מה עשיתי ומה לא הגשמתי ומהי משאלתי האחרונה?".

     

    "שעות ארוכות של נסיעה ברחבי הספארי, בחיפוש נואש אחר ברדלס שטרם נצפה, עלולות להיראות כסבל, אבל בעיניי כל דקה היתה שיעור לחיים. חרשתי את טנזניה בעונת הנדידה ולא אחת היה עלינו לעצור מפני שעדר ענקי של גנואים וזברות חצה את דרך העפר המכונה כביש. בלעתי אותם בעיניים משתאות, מופתעת מההרמוניה המלאה. הזברה מלחכת את החלק הגבוה של העשב, הגנו מתענג על החלק הנמוך של העשב ושילוב הכוחות הזה מאפשר להם להתקדם בנחת, ללא יריבות וללא תחרות. יש מספיק עשב לכולם. עם כל נגיסה ולעיסה שלהם שאלתי את עצמי למה אנחנו, בני האדם, לא מסוגלים לחיות בכפיפה אחת".

     

    באפריקה יש מקום לכולם. גם לי.

    "הלב שלי יצא אל הצבי שנקלע בין שני ג'יפים ולרגע נבהל. האריה שצילמתי, מתרווח להנאתו על סלע, לא סחט ממני את התגובה הצפויה – "אמא'לה". הוא נראה לי חמוד ואנושי ובכלל לא מפחיד. אולי זה בזכות העובדה שפגשתי אותו בסביבתו הטבעית? אולי הוא מטיל עלי אימה רק כשהוא מנותק מאמא אדמה? מאות ההיפופוטמים שרבצו באגם נראו לי כמו חבורת ילדים. הם רבצו בדממה, מותשים מהחמסין וייתכן שגם משיעמום, אך כשאחד מהם פתח את לועו הענקי והשפריץ מים על שכנו, תוך שנייה כולם נסחפו למשחק התזות שהפיג את השיעמום וגם את החמסין. עכשיו, כשבתי יוצאת לחופשת הקיץ הארוכה, אני מתכוננת לקונצרט של "אמא, משעמם לי". האם היא תיעלב אם אציע לה למצוא עניין במה שיש לה או להמציא משחקים כמו ההיפופוטם?".

     (צילום: סמדר שיר )
    (צילום: סמדר שיר )

    "מכל אחד מבעלי החיים למדתי משהו. במיוחד מהג'ירפה: אין פלא שאני, עם המטר-צוונציק שלי, נמשכתי לגובהה. היא צעדה לצד הג'יפ שלנו באלגנטיות, מתעלמת מאיתנו, ומתחה את צווארה כאומרת "זה בסדר שבאתם, יש מקום לכולם". ועם התובנה הזו חזרתי מאפריקה. יש מקום לכולם. גם לי, הנמלה".

     

    אפריקה לא מזהה מי מפורסם ומי לא. היא יפה לכולם, מרתקת לכולם, תמיד מרגשת ומסקרנת. משלחת אפריקן דרייב  מזמינה אתכם להתרגש מאפריקה בעצמכם. בואו לחצות את מזרח אפריקה במשלחת ישראלית שטרם היתה כמותה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "זיכרונות מאפריקה שלי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים