כשהנאצים הזמינו ספורטאים יהודים מהארץ להשתתף באולימפיאדת ברלין 1936
הצעה פומבית למשלחת יהודית ועוד של אזרחי מדינה שלא קיימת, באה לאמת את הכחשות הנאצים ולהרגיע את ממשלות בריטניה וארה"ב. בארץ לא דחו על הסף אבל סירבו בסופו של דבר ("אין צורך להסביר את המניעים") ונמנעו מלהשתתף בהונאה הנאצית
מנהרת הזמן פולטת לפעמים אירועים הזויים בזמנם ושבעתיים היום. תארו לעצמכם את דגל המגן דוד מתנוסס באצטדיון ברלין של 1936, הטובע בים דגלי הדם של גרמניה הנאצית, כשווה בין דגלי אומות העולם. הדגל נועד להוביל משלחת ספורטאים יהודים מארץ ישראל, במצעד הפתיחה של האולימפיאדה ה-11, בטרם היה לדגל הלאומי של ישראל. המדינה עוד הייתה בגדר חלום רחוק, לא פחות מ"הפתרון הסופי" בשואה.
אבל זה לא היה חלום אלא עובדה היסטורית. הנאצים אכן חיזרו במרץ אחרי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל כדי שתתיר השתתפות משלחת ספורטאים מטעמו, בלי להתחשב ברמתם הספורטיבית. מאמצי השכנוע נעשו בשנים 1934-35, כשנתיים לאחר עליית היטלר לשלטון. יהודי הארץ נטו להחרים את המשחקים במחאה על ההתעללות ביהודי גרמניה, אבל לא דחו על הסף את ההזמנה. בעולם נטו יותר לקבל את הכחשות הנאצים, שהכל שמועות.
דמיינו דגל בכחול לבן מאחורי הקהל המצדיע במועל יד(צילום: getty images)
העולם ההוא טרם הצטמק למימדי הכפר הגלובלי. תקשורת פרובינציאלית חסרת מעוף בינלאומי, בלי טלוויזיה ורשתות, הקלה על הנאצים לשווק את תרגיל ההונאה ההיסטורי שהצגת "גרמניה הדמוקרטית ואזרחיה השווים בפני החוק", איננה ספין תעמולתי. אפילו הברקה הזויה כמו הזמנת המשלחת היהודית, החזיקה מעמד כשנתיים. אדריכל התעמולה הנאצית, יוזף גבלס, שוב הוכיח את המוטו שלו כי "השקר משכנע ככל שהוא יותר גדול".
הפיתיון הארצישראלי נועד בעיקר להרגיע את ממשלות בריטניה וארה"ב. הן עדיין פיקפקו אם לכבוד תיחשב להן ההשתתפות במשחקי ברלין 1936, כשברקע השמועות כי הנאצים לא יתירו לספורטאים יהודים להשתתף בהם. הזמנה פומבית למשלחת יהודית ועוד של אזרחי מדינה שלא קיימת, באה לאמת את הכחשות הנאצים ולאותת למעצמות – "הנה ביקשנו לארח משלחת רשמית של יהודים מפלשתינה, ומה לכם כי תלינו ותירתעו"?
היום כבר ידוע כי ארץ ישראל התחמקה מהמשחק הזה, והדגל בכחול לבן לא התנוסס לצד צלבי הקרס באיצטדיון האולימפי. פחות ידוע על עצם ההזמנה והמגעים הדיפלומטיים לממש אותה בין מועד שיגורה ביוני 1934, לדחייתה הסופית בשלהי 1935 אחרי קבלת חוקי נירנברג הגזעניים. כל הפרשה מתועדת במסמכי הקונסוליה הנאצית שפעלה אז בארץ, עד פרוץ המלחמה ב-1939. התיקים שמורים היום בגנזך המדינה בירושלים.
"השקר משכנע ככל שהוא גדול יותר"(צילום: getty images)
גם הקונסוליה ישבה בירושלים, במלון פאסט, לא רחוק מהעיר העתיקה. דגל צלב הקרס לא הונף עליה מיד אחרי עלות הנאצים לשלטון, כשהקונסול הכללי של גרמניה היה ד"ר היינריך וולף. האיש לא היה נאצי ועל אשתו ריננו כי היא ממוצא יהודי. הוא התקשה להסתיר ממכריו את נפשו השסועה והם לא הכבידו עליו שיסביר את פשר הנאמנות המוגזמת שהפגין כלפי אדוניו החדשים בברלין, בניגוד לאני מאמין שלו.
וולף לא ראה בצלב הקרס את המילה האחרונה של גרמניה החדשה, ולא איבד את אמונו בחוקיות הדגל המסורתי, השחור-אדום-צהוב. כפילות זו התבטאה כשהחל להניף על הקונסוליה את שני הדגלים, וכשהיה מעורב בשאלת הדגל שתניף משלחת ספורטאי "מכבי" גרמניה שהוזמנה למשחקי המכביה השנייה של 1935, בתל-אביב. הראשונה ב-1932, ערב השתלטות הנאצים על גרמניה, כבר נקראה "האולימפיאדה היהודית".
וולף המליץ לברלין להתיר לספורטאים היהודים מגרמניה לצעוד באצטדיון המכביה החדש תחת שני הדגלים – המסורתי והנאצי. היטלר נדרש להכריע והתפוצץ מכעס. הוא ציווה על וולף "לשכוח את הרעיון האווילי של הדגל הישן". בהזדמנות זו הורה לנציגי גרמניה ברחבי העולם להניף רק את דגל צלב הקרס כמו גם להשמיע רק את המנון המפלגה הנאצית ה"הורסט וסל", בכל מעמד בינלאומי שנערך בהשתתפות גרמניה.
היטלר התפוצץ מזעם(צילום: getty images)
וולף התלבט, אחרי שאימץ בקושי ממצוות הפיהרר רק את ברכת השלום הנאצית "הייל היטלר" במפגשיו האישיים והציבוריים. שני הדגלים התנוססו על הקונסוליה בירושלים תקופה ממושכת. הוא חש כי דגל צלב הקרס יעשה מהומות בתל אביב, אבל אי הנפת הדגל המסורתי בניגוד למצפונו תאלץ אותו להיעדר מהטקסים בתירוץ של "מחלה דיפלומטית". וולף נשם לרווחה כשהוסכם שהספורטאים יניפו רק את הדגל הנייטרלי של מכבי גרמניה.
סוגיית הדגלים נבעה מהחלטת הוועד האולימפי הבינלאומי שברלין תארח את משחקי 1936. היא התקבלה ב-1931, תחת הדגל המסורתי, כשהיטלר היה רחוק מהשלטון, וצלב הקרס היה רק דגל המפלגה הנאצית. הבעיות נמוגו ערב פתיחת המשחקים האולימפיים, אחרי החלפת וולף בד"ר ולטר דוהל, הנאצי בנשמתו. עד אז הספיק וולף להיות מעורב בהכנות למכביה ובעיקר בהזמנת המשלחת היהודית מארץ ישראל לאולימפיאדה.
ההזמנה המפתיעה הגיעה לירושלים ביוני 1934. מפתיעה היות וארץ ישראל לא הופיעה כלל ברשימת המדינות המשתתפות במשחקי ברלין בחוזר שקיבל בסוף 1933 מהוועדה המארגנת. מה קרה פתאום? נשיא הוועדה, ד"ר תיאודור ליוואלד, עדכן אותו כי בחודש הקודם, מאי 1934, החליט הוועד האולימפי הבינלאומי להכיר בוועד האולימפי של ארץ ישראל היושב בתל-אביב. הזמנת המשלחת התבקשה כמובן מההכרה הפתאומית הזאת.
דגל גרמניה הנאצית והדגל האולימפי(צילום: getty images)
ליוואלד חתם בברכת "הייל היטלר" בדגש על תוארו כ"יועץ סודי למזכיר המדינה". הוא נימק את ההכרה בכך שהוועד הבינלאומי מצא כי בוועד התל-אביבי משתתפים גם נציגי אוכלוסיות הנוצרים והערבים בפלשתינה. וולף חשד כי יד נאצית מאחורי ההכרה הדחופה והבלתי צפויה. הוא הכיר את הארץ והיה ספק בליבו אם יש בה בכלל ספורטאים יהודים קל וחומר ערבים בעלי תודעה ומוכנות למשחקים האולימפיים.
אבל ליוואלד לא הוסיף פרטים שיפענחו את החידה, פרט להזמנה נוספת ומביכה ששלח גם למשחקי ספורט החורף שהתקיימו באתר סקי גדול בבוואריה, "במידה שבפלשתינה יש ספורטאים המתאימים להתמודד בתחרויות האלה". הוא התמקד במשחקי ברלין בתקווה לקבל תשובה חיובית להזמנת המשלחת מארץ ישראל להשתתף בהם, שכן "לדעתי זו הדרך הטובה ביותר להרגיע את הארגונים היהודיים באמריקה ובריטניה".
הוא הוסיף את ההבהרה, "כי ארגונים אלה מנסים לקומם את דעת הקהל נגד הממשלות שלהם שלא ישתתפו באולימפיאדה שלנו, בגלל אפליית ספורטאים יהודים כביכול, כפי שטוענים עיתונים אנגליים ואמריקנים". ליוואלד רק ביקש לקבל מוולף "פרופיל אישי ומקצועי של חברי הוועד הארצישראלי והשקפותיהם הפוליטיות ככל שהן ידועות לו". מעניין לקרוא במסמכי הקונסוליה, איך הצטייר הגוף הזה בעיני הדיפלומט הגרמני.
רק לא לעצבן את האמריקאים(צילום: getty images)
וולף: "בראשו עומד הקולונל הבריטי קיש, לשעבר יושב ראש ארגון ציוני פלשתינאי, שעבר לפני מספר שנים לחיי מסחר. לצד עסקיו הוא חבר נשיאות מכבי בארץ ומשם הגיע לראשות הוועד האולימפי. שלושה סגנים מכהנים תחתיו – עלי מוסתאקים, סוחר מיפו עליו שמעתי שאין לו אמביציות פוליטיות; הפקיד האנגלי ג'יימס המילפולק, סגן הממונה על מחוז הדרום; והסוחר מקס אפשטין מארגון מכבי, בעל נטיות ימניות כמו כל הארגון.
"את העבודה השחורה מבצע המזכיר יקותיאלי, גם הוא ימני ממכבי. לצידו חברים בוועד בין השאר, נשרי מתל אביב, מורה בגימנסיה יהודית שאין לו חשיבות רבה, ועוד חבר ערבי מירושלים, בשם אלוף". וולף התכוון לבריגדיר הבריטי בדימוס פרדריק קיש, שעמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בשנים 1929-1931; ליוסף יקותיאלי מייסד המכביה ולמורה הוותיק להתעמלות צבי נשרי מגימנסיה הרצליה.
החבר הערבי שגם הוא היה חסר חשיבות בעיני הקונסול, אם לא טעה ובילבל אותו עם יהושע אלוף, שהתאים להרכב הוועד האולימפי, כראש הוועדה הטכנית המארגנת את משחקי המכביה. לדעת וולף "היה רצוי שתל-אביב תקבל את ההזמנה, אבל ספק אם תתקבל. ואכן נודע לי כי במכבי, השולט בוועד האולימפי, הדעות חלוקות – לקבל, לדחות, או לקבל ולא לנסוע לברלין. הרוב נוטה לסרב, אם כי אני אישית לא בטוח שהם יסרבו".
ישיבת הוועד האולימפי באוסלו לגבי המשחקים בברלין(צילום: getty images)
ממה שגונב לאוזני הקונסול, כדבריו, "נראה לי כי הם מושפעים יותר מההכרה והעמדה הפוליטית של הארגונים היהודים ולכן הם מוכרחים לדחות את ההזמנה". ליוואלד השיב שהוא תומך בדעתו, שבסופו של דבר "הוועד הפלשתינאי עלול לסרב כתוצאה מתלותו בארגון היהודי העולמי אשר נוקט עמדה עוינת כלפי המשחקים האולימפיים. זה לעומת עיתונים בגרמניה, השייכים לחוגים יהודיים, שמבטאים דעה הפוכה".
הוא לא מזהה את העיתונים ולא מפקפק אם בכלל הם קיימים, אבל בטוח כי הם "מנסים להשפיע שהיהודים, כבעלי זכויות מלאות בגרמניה, כן ישתתפו במשחקים. גם האמריקנים והבריטים אינם כה עקשנים וגם הם עשויים לקחת חלק במשחקים. עובדה שמתארח כאן נשיא הוועד האמריקני בראנדג', שבודק איך לשתף במשחקים אנשי ספורט שאינם שייכים לגזע הארי, ואחרי פגישותיו ימליץ בוודאי לקבל את הזמנת גרמניה".
מסתבר כי מה שרואים מכאן לא רואים משם. אוזני וולף היו קשובות לדעות הרווחות ברחוב היהודי ולידיעות שמגיעות מגרמניה, שחיזקו את תחושותיו כי תל-אביב תדחה את הזמנת הנאצים. מקור טוב שלו היה גד מכנס, חבר הנהלת החברה לפיתוח חקלאי ועירוני "הנוטע", מייסדת נתניה. היא הייתה המבצעת הראשונה של הסכם "העברה" מ-1933 בין ירושלים לברלין הנאצית, שהסדיר את עליית יהודי גרמניה לארץ עם כל רכושם והונם.
המניעים לאי ההשתתפות כה ברורים(צילום: getty images)
וולף ציטט במענה לליוואלד ממכתבו של מכנס אליו, כי "לפי הידיעות שבידו אין סיכויים שארגון ספורט יהודי ארצישראלי כלשהו ישתתף באולימפיאדת ברלין 1936 ואינני חושב שיש צורך להסביר לך את המניעים". וולף מוסיף מיד: "המניעים הם כה ברורים עד כי פירוטם יהיה בזבוז זמן". בנקודה זו נפרץ סכר רגשותיו. הוא החל להטיח, לראשונה בקריירה שלו, ביקורת קשה ולא דיפלומטית במנהיגות הנאצית הממונה עליו.
"הצלחנו איכשהו – זעם הקונסול הכללי בירושלים – למנוע את ניתוקם המוחלט של המגעים החברתיים בין גרמניה לפלשתינה. אך יש להבין כי הציונות פירושה, בין השאר, הוצאת היהודים מגרמניה והעברת הונם לבניין הארץ. מחוסר ברירה, היהודים אולי יצטרכו להתרגל במרוצת השנים לאופן הטיפול שלנו בבעיה היהודית בגרמניה, בתנאי שנציג את הטיפול הזה בצורה שקטה.
"עלינו להפסיק מיד את הפרסומים הבלתי רצויים של ה'שטירמר'. אינך יכול לתאר עד כמה העיתון הזה מזיק לנו פה. היה מאוד רצוי לעניין שלנו כאן, לאסור סוף סוף את הופעתו". וולף העז להתנפל על הביטאון הארסי של המפלגה הנאצית, בבת עינה והמשני בחשיבותו לתנ"ך של היטלר, "מיין קאמפף", בקריקטורות ומאמריו האנטי יהודיים. אבל איכשהו, השתלחותו הבוטה לא היתה הקש שקידם את הדחתו. להיפך.
וולף ביקר את התעמולה הנאצית(צילום: AP)
היא נדחתה דווקא בגלל התגובה הרשמית מירושלים להזמנה הנאצית, שהרגה אותה באוקטובר 1935, ערב משחקי המכביה השנייה. נשיא הוועד התל אביבי פרדריק קיש השיב בלשון דיפלומטית: "היות שקיבלנו הכרה בינלאומית רק השנה, ואנחנו נמצאים בשלבי ארגון מוקדמים ביותר, אנחנו מעדיפים לעסוק באימונים לקראת ההשתתפות במשחקים האולימפיים הבאים, ולכן מצטערים כי לא נוכל להופיע השנה במשחקי ברלין".
התגובה לא מסבירה את פשר הקמת הוועד האולימפי התל אביבי בטרם היו לו ספורטאים ברמה אולימפית. הנאצים שידעו את הסיבה האמיתית, החלו לרכך את מדיניותם ואולי התנערו בעקבות סטירת הלחי שחטפו מוולף. ליוואלד מיהר לעדכן את הקונסול בצעדים החדשים "לשתף ספורטאים מצטיינים נוספים במשחקי ברלין, שאינם מגזע ארי טהור, ובתנאי שהשיגו את תוצאת המינימום האולימפי הנדרש לתחרויות בענפים השונים".
ההונאה הנאצית לא עבדה. דגל צלב הקרס לא הונף בתל-אביב, כמו שהכחול-לבן לא הונף בברלין. בכיסוי של משתתפים במכביה השנייה הותרה עלייתם לארץ של אלפי ה"יקים" מגרמניה. בברלין זכו במדליות זהב אולימפיות 16 יהודים או ספורטאים ממוצא יהודי. היטלר יצא מכליו ונטש בטריקת דלת את האצטדיון כמו שסירב ללחוץ את ידו של האתלט האמריקני ג'סי אוונס, האלוף האולימפי השחור הראשון בעולם, כשקיבל את מדליית הזהב החמישית.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
