הרוח הרעה הנושבת בצה"ל

"האקטיב הביטחוני" הוא הכינוי שניתן לחברי הנהגת מפ"ם בצה"ל בימיו הראשונים לאחר מלחמת העצמאות (כששלושה ממפקדי הזירות העיקריות במלחמה ושמונה מתוך 12 המח"טים בצה"ל היו חברי המפלגה). דמויות אלה ואחרות, ברובן בעלות אוריינטציה סטליניסטית-קומוניסטית, שהכתיבו את הטון האידיאולוגי בפלמ"ח, המשיכו אותו, לעתים ביתר שאת, בצה"ל.

עוד דעות ב-ynet:

ההיגיון המעוות

הנשיאה. מישל אובמה

"אלאור אזריה נרדף על ידי המערכת הצבאית"

חייבים לצאת מהפחם ההורג

"ספורטאים ישראלים באולימפיאדה? חבל על הכסף"

מפ"ם, שתפשה עצמה כ"מפלגת הביטחון" של אותם ימים, דאגה היטב שהאינדוקטרינציה המפלגתית תשרה כדבעי על הצבא, ושחלילה לא תיושם בו מדיניות אחרת זולתה. כך, למשל, נהג "חוג הקצינים" של מפ"ם דאז להיפגש עם ראשי המפלגה, בעיקר כדי לעדכנם ולשמור על "הרוח הנכונה" בצבא. אחד ממקדמי הרעיון במפלגה של שימוש בצבא כקרש קפיצה מהפכני היה ישראל בֵּר, שבעודו לובש מדים מוקם ברשימת מפ"ם לכנסת הראשונה. קצת יותר מעשור אחר כך, ב-1962, יורשע אותו בר בריגול חמור לטובת ברית המועצות.

הגם שבן גוריון חשש עד מאוד מכוחה, השפעתה ונטייתה המהפכנית של הזרוע הפוליטית של מפ"ם בצה"ל, אחרי שפירק את הפלמ"ח הוא כמעט שלא העז להתעמת עם חבריה. את מורת רוחו הוא ביטא, בין השאר, באוקטובר 1954 במכתב לצבי בן חורין: "מאז מלחמת הקוממיות התנכר השומר הצעיר (הגוף הדומיננטי במפ"ם עד הפילוג מאחדות העבודה ב-1954) למדינה... חיבל בה חבלה איומה... ותקע פגיון בגבה".

לימים, בעיקר לאחת התפוגגות כוחה של מפ"ם בצה"ל, יקפיד בן גוריון לאייש כמעט את כל התפקידים הבכירים בזרועות הביטחון באנ"ש (אנשי שלומנו), מן הסתם בשם העיקרון "הדמוקרטי" שאם כבר קיימת פוליטיקה צה"לית לפחות שתהיה "מהצד הנכון", היינו מבית מדרשו המפלגתי-אידיאולוגי של בן גוריון עצמו.

צה"ל 2016

אמנם ימיו של בן גוריון ומפ"ם חלפו להם לבלי שוב, ופוליטיקה מפלגתית גסה, בוטה ואנטי דמוקרטית בעליל, כפי שהייתה בראשית ימיה של המדינה, כבר לא קיימת בשורות צה"ל, אך תפישות אידיאולוגיות, המנוגדות לחלוטין לעמדות של שלטון הימין הנבחר, עושות להן חיל כמעט בכל הפיקוד הבכיר של הצבא. הטענה המובעת בידי שורה ארוכה של קצינים בכירים, בקבע ובמיל', ובידי מלחכי פנכתם בתקשורת, כי לפיקוד הבכיר בצבא אין דבר וחצי דבר עם פוליטיקה, והוא אינו מנסה לקדם אג'נדות אידיאולוגיות - אינה פחות מלעג לרש. הצמרת הצבאית, מאיזנקוט, יאיר גולן ומטה, עושה כמעט כל שלאל ידה כדי לקדם את השקפת עולמה באמצעות הצבא, גם אם היא עוטפת זאת בכסות של "קבלת החלטות מקצועית ברוח צה"ל וערכיו".

רוח צה"ל וערכיו, לאורך עשרות שנות קיומו, וגם כיום, אינם פחות מפסיפס הטרוגני נרחב למדי, שכל החפץ יוכל להפוך בו ולהפוך בו ולמצוא בו את מבוקשו, ובייחוד לעשות בו קרדום לחפור בו לטובת השקפת עולמו. ובקרדום הזה לא חדל הפיקוד הבכיר הנוכחי של צה"ל לחפור. האם פקודת הקרב של מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, ערב מלחמת ששת הימים לטייסיו כי "טוסו, עוטו על האויב, הכו בו עד חורמה, השמידו מלתעותיו, הפיצוהו במדבר לכל עבר, למען ישכון עם ישראל לבטח בארצו לדור ודור", אינה משקפת את רוחו של צה"ל, ומה שמשקפת את הרוח הזו היא דווקא ההנחיה של חיל החינוך, כי ראוי לוודא, לפני כל מעשה, כי אם המחבל המסתער עם סכין וקורא "אללה אכבר" אינו פגוע נפשית או שכלית?

האם רוחו של צה"ל אינה דבריו של אלוף ישראל טל ערב אותה מלחמה כי "היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו", אלא דווקא "הדגשים" הנלווים לסיורי הקצינים במחנות ההשמדה בפולין, ברוח דברי גולן, כי "על אף המרחק העצום בין מה שקורה כיום למה שקרה בגרמניה של שנות ה-30, ראוי שנשאל את עצמנו אם איננו נמצאים לעתים בתחילת מדרון חלקלק, שבקצהו הרחוק אנחנו עלולים לבצע זוועות גם כן?" והאם מורשת הקרב של יחידת 101 אינה שיקוף רוחו של צה"ל, ודווקא ההוראה להימנע מפגיעה באזרחי האויב, תוך סיכון חייהם של חיילי צה"ל, כדברי גולן, היא היא רוחו של צה"ל?

אמנם לא איזנקוט או גולן או קצין חינוך ראשי היוצא, אבנר פז צוק, החלו לבצר את ה"מושכל" המהולל כי פסו מן הארץ ניצחונות גדולים ושלא צריך לחתור אליהם, או שצה"ל הפך לצבא שמתנהל במלחמה (מלחמת לבנון השנייה) "כמי שהחשש מנפגעים בקרב חייליו שימש מרכיב מרכזי בהליכי התכנון ובשיקוליו המבצעיים", כדברי ועדת וינוגרד - אך הם השיאו תרומה נכבדה להשתתת עמדות אלה, ולא רק להן.

בין אם אלה הניסיונות של בכירי הצבא והפרקליטות הצבאית לצאת מכליהם כדי להרשיע את אלאור אזריה עוד לפני ההליך המשפטי, ואף לייחס לו בתחילה אשמת רצח; בין אם זה לשלוח לכלא מ"פ שאפשר ברוב חוצפתו ל"הצל" להופיע לפני חיילים; בין אם זה להדיח מקורס קצינים חניך שהעז למתוח ביקורת על רבין, גם אחרי שגולן קרא/הפציר בפקודיו לומר את שעל לבם; ובין אם זה מינוי ערן שמיר-בורר לראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, אדם שסבור, בין השאר, שעל הדמוקרטיות לאכוף על עצמן מגבלות של ממש בפעילותן נגד טרוריסטים - בכל אלה ניכר קו ערכי-פוליטי-אידיאולוגי מובהק, גם אם לא מפלגתי, והוא מצוי הרחק שמאלה מהקונצנזוס הישראלי.

"האיום הגדול ביותר על צה"ל הוא אובדן אמון הציבור", קבע איזנקוט במופע התקרבנות תמוה לפני כמה ימים בוועדת החוץ והביטחון, תוך שהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי גורמים בעלי אג'נדה פוליטית (פוליטיקאים בלשון פחות מכובסת) כאחראים לכך. אכן, אובדן אמון הציבור בצבא הוא איום לא מבוטל עליו, ומי שאחראים לו יותר מכל הם איזנקוט בכבודו ובעצמו, סגנו ורבים בשרשרת הפיקוד תחתיהם, שלא רק שאינם חדלים להפיץ את מרכולתם האידיאולוגית, אלא מתמלאים חֵמה ותמיהה, עד כדי גלגול אשמה מסוכן על הדרג הפוליטי, לנוכח העובדה שחלקים ניכרים בציבור כבר אינם עמם. הציבור הישראלי של 2016 משום מה אינו שוחר במיוחד "אקטיב ביטחוני" בצבא, גם אם הוא דהוי מגרסת המקור המפ"מניקית של קום המדינה.