אין לי הרבה סודות. את המעט שיש אני מקפידה להפקיד בכספת. בדרך כלל קוראים לכספת הזאת דן, חבר טוב ושותק מיסודו, איש מודיעין. לכל אחד יש דן כזה. אנשים הרי אוהבים לדבר והכספות שלי אילמות.
גם אני כספת של לא מעט אנשים שיודעים שאפשר לסמוך עליי, כי רוב הזמן אני פוגשת רק פסנתרים או ילדים בני ארבע. זה לא אומר שלא נעים לי מדי פעם לרכל, הרגל ילדותי שמוציא את נועם מדעתו. באופן מעוות לגמרי, זה גורם לי לפעמים להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי, כי "שמעת מה שההיא עשתה?" בניגוד מוחלט אליי, מה שרק מוכיח שאני הרבה יותר מוסרית.
שטויות. אני ממש לא יותר מוסרית באותו רגע מאף אחד, רק יותר רכלנית. אבל זה קורה ממש לעיתים רחוקות. ובחיים לא סודות. סודות אף פעם אף פעם לא תוציאו ממני!!! בטח לא של מישהו אחר.
אני ממש כועסת כשפורצים לי לכספת וכל הלב שלי נשפך החוצה. פעם איבדתי אמון בשני אנשים שבטחתי בהם, והם עמדו מולי, נשבעים שלא הם גילו את הקוד. אבל מישהו היה חייב לגלות, כי עובדה, הכספת ריקה. לא שהיה שם איזה מי יודע מה... סתם ערימה מגובבת של מילים, אבל זה לא הסוד שהופקע, כמו הסירחון שפשט פתאום בחדר. קשה לראות מילה של חבר הופכת לאוויר חם.
את רותי שם בדוי כמעט לא הכרתי עד אותו לילה, כשישבנו יחד באוטו והתחלנו לדבר. איכשהו חזרתי איתה להיות אני מפעם. חופשייה, בלי שום דבר על הראש, מלבד שירים וחלומות. שכחתי שעבר מאז הרבה זמן. שכחתי שאני קרן פלס.
היא סיפרה לי דברים שלא סיפרה לאיש אף פעם, וגם אני לה, ושְתינו שָתינו יין ישר מהבקבוק. לאט־לאט קלטתי שכבר מזמן חצינו את חצות. כל הזיכרונות שלי צפו והתערבבו בשלה ולא יכולנו לנהוג הביתה כי אסור. מה שהיה שם היה ממש מיוחד וכן, וככה נרדמנו במכונית, כמו ילדות, עד שהשמש סימנה לנו יום חדש.
בבוקר רותי החזירה אותי הביתה. צחקנו כל כך. כמה ילדותי מצידנו להיזרק במכונית. בדרך סיכמנו שחווינו קסם אמיתי ושככה גם נשמור על זה. כמו שני זרים גמורים שנמצאים יחד על מטוס רגע לפני התרסקות ופתאום מחזיקים ידיים. גם רותי ואני הרגשנו שבאנו כל אחת מאזור סכנה אחר. לי יש ילד שמעביר אותי התקפים מלחיצים של קוצר נשימה, עם ניתוח לקינוח, ובין לבין יש את האדרנלין של להופיע מול אלפי אנשים, והפרשי גובה כאלה מסוכנים ללב. ורותי, שעוברת את מה שרותי עוברת. אמרתי לכם. לא מספרת סודות של רותיות אחרות.
כל לילה מיוחד נגמר ביום ממש רגיל. והנה פתאום אני בבית. אין יותר כוכבים, או יין, ואין גם רותי. מי יודע אם אי פעם ניפגש שוב.
נחתתי על היבָּשה היבֵשה והאהובה שלי. יומיום, שגרה, פסנתרים וילדים בני ארבע שהם החיים עצמם. בזמן שהם אכלו ספגטי נכנסתי לאמבטיה. שכבתי במים החמים ונזכרתי בעצמי הקטנה. מסע בזמן, סביב גלים של קצף וסבון לגיל הטיפש־עשרה הגאוני. זוכרים את הימים שעוד היה לנו פנאי לשכב על הספפה בחדר, או על ה"מיטה וחצי, אפשר לישון באלכסון", לבהות במדבקות הכוכבים שהדבקנו עם מקל של מטאטא לתקרה, שנוצצות בחושך, וסתם לדבר?
אבל משהו קפץ פתאום מתוך החושך. איזה שד רשע זינק מבין השיחים ותקף כשלא הייתי מוכנה. קוראים לזה משבר אמון.
עבר המון זמן מהטיפש־עשרה. מהמיטה וחצי לא נשאר אפילו רבע. הכוכבים נפלו מהתקרה, ובית ילדותי נמכר לילדה אחרת. אבל כל החיים אזכור את מסיבת הפיג'מות ההיא. לא קראו לה רותי. עוד לא היה לי רישיון. היינו תמימים ושכבו שם שלושה, היא, הוא ואני. שלושה במיטה וחצי אחת. נרדמתי ביניהם, כשהיא משמאלי, דבוקה לקיר, והוא הכי קרוב לשטיח הוורוד מקיר לקיר. באמצע החלום התגלגלנו. התחלפו המיקומים. משהו זז מתחת לשמיכה ואני כמעט נפלתי לשטיח, אבל אז התעוררתי, תפסתי בשמיכה וחזרתי לישון.
הדבר הבא שקרה זה שהיא רצה לשירותים. אני רצה אחריה כי היא החברה שאני הכי אוהבת. והחברה שלי בוכה כי משהו קרה. מה קרה? גם אחרי 20 שנה, לא מספרת סודות של אחרים. כשחזרתי לחדר גיליתי שגם החבר שלי בוכה. נשכבתי לידו על המיטה, מנסה להבין.
האמת? לא הצלחתי עד היום. כל אחד מהם מסר גרסה הפוכה והלב כמו בקרוסלה, לא יודע באיזה כיוון לעצור. היא לא דחפה אותו? הוא כן? או שאני בכלל דחפתי את כולנו לסיטואציה הזאת בטעות? באותו רגע לא הצלחתי להבין כלום. הייתי בלש צעיר מדי, בלי רמזים וסיכוי אפסי לפענח מה בדיוק קרה שם, בזירת הפשע של חדר השינה שלי.
הזמן מרפא הכל, אבל כמו שאתם מבינים, עד היום מדמם לי. עובדה שאני כותבת לכם את כל זה בלי באמת לכתוב עד הסוף. לא מספרת גם שקרים של אחרים, ועדיין לא באמת יודעת, מי כאן סיפר אמת?
כדרכן של נשים, אני עדיין חופרת ומפוצצת פצעונים. כאילו ככה הם יבלטו פחות. בינתיים שלושתנו חיים באושר ויושר חלקי, במיטות נפרדות, מולידים ילדים נפרדים. לכל אחד מהם ספפה שלו. מסיבת הפיג'מות, שהייתה לטקס קבורה של תמימות כלשהי, חזרה אליי פתאום בהפתעה מוחלטת עם רותי. כאילו לא למדתי כלום.
אוטו שנראה כמו מגרש גרוטאות, חברה חדשה שמעשנת עליי את הניקוטין הזה שממנו כבר הצלחתי להיגמל, מנסה להחזיר אותי לזירת הפשע. משום מה פתאום סמכתי עליה, וסיפרתי, וסיפרתי, וסיפרתי, אבל אתמול בבוקר פגשתי אדם. הוא אמר שאמרו לו שאמרתי. "זה אמיתי, קרן?" הוא שאל, לא מאמין, ואני רק חושבת על השקרנית הזאת. כמה טיפשה הייתי.
התקשרתי לברר. רותי בכתה לי בטלפון כמו ילדה. שוב הדמעות האלה. קשה לי לעמוד בפני דמעות. אפילו אם הן מזויפות. ויש עוד משהו... פעם מזמן, סיפרתי גם לדן. יכול להיות שזה יצא ממנו? לא. הוא איש מודיעין ואנשי מודיעין בחיים לא מגלים סודות. אולי עדיף שחברות טיפשית אחת תעלה על שרטון, משעתיד ביטחון המדינה כולה יהיה בסכנה.
טוב, את הכתובת שלי שניהם מכירים. גם את המספר. מחכה בסבלנות שאחד מהם יעמוד מולי כמו גבר, או כמו אישה, העיקר כמו בן אדם, ויודה. ולגבי מסיבת הפיג'מות ההיא... עזבו. בכלל לא היו שם פיג'מות. אפילו לא קרוב. והשטיח מקיר לקיר לא באמת היה ורוד. ודווקא אני זאת שהייתה צמודה לקיר. וזהו. יותר מזה לא אוכל לומר.
