מזיעה מייאוש בחופש הגדול

בדרך עשינו עצירה קטנה אצל הסבתות. הן התנהגו למופת, תמיד הן מהממות שם. אצל הסבתות אפשר להשוויץ בכל מיני דברים חדשים שהן עושות, לחייך חיוך ממיס ולהיות החברות הכי טובות שיש. כל זה מחזיק מעמד עד דקה וחצי אחרי שיוצאים מהמעלית.

ברכב המשפחתי הן לא הפסיקו לקטר. זה התחיל מהמריבה הקבועה מי תשב באמצע או בצד, איזה שיר נשמע, מי תשתה קודם בבקבוק הקטן, משפטי "לקחה לי", "חטפה לי" ו"הציקה לי" נשמעו בכל דקה וחצי פנויה. כשלרגע קטנטנן היה שקט הסתובבתי לראות אם לא נרדמו בטעות או אם עלה להן החום.

מנוחה מהמריבות בשביל סלפי

כלום לא עבד

ניסיתי הכל, שמעתי את העצות של סופר נני בכתף ימין שלי: התעלמתי, העברתי נושאים, הצעתי משחקים, ניסיתי לפשר, להסיח את דעתן, לאיים בעונשים, כלום לא עבד. אליהן התווספה תינוקת חמודה שלרוב רגועה מאוד בנסיעות והפעם החליטה גם היא להצטרף למקהלת הצרחות ברכב, וכלום לא הרגיע אותה, לא המוצץ ולא המים ולא השירים ולא היד שלי שלטפה אותה, כשהגדולה מזכירה לי שוב ושוב שהייתי צריכה להניק אותה לפני שיצאנו וכנראה בגלל זה היא מייללת, כי אם עד עכשיו לא היו לי מספיק כמויות של רגשות אשם, אז עכשיו התווספו עוד כמה קילוגרמים.

האיש התעלם מהמריבות, ניסה להתרכז בנסיעה הארוכה ולשתף אותי קצת בימים העמוסים, כי כבר תקופה שלא הצלחנו לדבר. והנה, סוף סוף אנחנו יחד במקום סגור, בלי הסחות דעת (או שכן). הוא גם טען שעשינו טעות כשלא נסענו לחו"ל כי הבנות היו נהנות ורגועות, והנה עוד חמישה קילו של רגשות אשמה התווספו לפחד הטיסה שלי שהרס למשפחה את החופשה השנתית, ואני דווקא חשבתי שרזיתי קצת, שנה אחרי הלידה.

רציתי להעלם ולהפסיק לשמוע את המריבות מאחור. התחרטתי שלא לקחתי אטמי אוזניים ובעיקר הרגשתי מתוסכלת. לא הבנתי למה הן ככה, למה הן לא מעריכות את המאמץ שלנו? האיש לקח חצי יום חופש בתקופה סופר עמוסה בעבודה ונסענו שעה וחצי, הלכנו למסעדה פלוס אטרקציה כלשהי, וכל זה כדי לבלות יחד, להעביר עוד יום בחופש הגדול. איך הן לא נהנות מהרגע כשאנחנו בדרך לפעילות מיוחדת ולא עוד יום בבריכה או מול הטלוויזיה.

אל תפספסו:

- מחאת ההורים על החופש - הגיע "יום הזעם"

- 10 טעויות שהורים עושים בחופש הגדול

- "אבל כל הילדים מהכיתה נוסעים לחו"ל"

לא מפסיקות לריב

חצי מהחופש הגדול מאחורינו וכל יום מאתגר מקודמו. יש ימים כיפים ושפויים אבל יש כאלו גם פחות טובים. יום לפני הנסיעה למשל, מיהרתי לשלוח כתבה ללקוח, כי הרי צריך לנסות לעבוד קצת, חודשיים חופש גדול ולהיות עצמאית זה לא פשוט, בטח כשיש גם תינוקת בת שנה שמאתגרת את עצמה כל יום מחדש בכמה גבוה היא יכולה לטפס וכמה היא יכולה לשרוד בלי שעות שינה.

אז שלחתי כתבה מוקדם בבוקר ונסענו למרכז המסחרי ליד הבית, לקנות ציוד לבית ספר. האמצעית עולה לכיתה א' וזו אמורה להיות חוויה מרגשת ומגניבה, וכדי שהבנות לא יחשבו שאנחנו בעוד סתם יום סידורים, הוספתי לזה ארוחת בוקר במסעדה, למרות שידעתי שהתינוקת שלי כבר לא רגועה במסעדות ושזה סיכון לא פשוט כי יש לה יכולת קוסמית לעשות המון בלגן חמש שניות אחרי שהיא מתיישבת על הכסא.

גם במרכז המסחרי הן רבו על הצבעים של החולצות לבית ספר ו"אמא תקני לי גם (פריט כלשהו מיותר)" ו"אמא חם לי", ו"אמא למה קנית לה את זה ולי לא" ו"אמא הבטחת לי ש... עוד משהו מיותר שכנראה הבטחתי ברגע של חולשה". לאורך כל הזמן הזה, הן לא עזבו את הנייד. "תניחו את המשחקים האלו לרגע, אנחנו אמורות להיות בזמן איכות יחד", אמרתי לעצמי. הבנות שלי מתחו את הגבולות ואני המשכתי להישאר שם, למרות הכל, קיוויתי שזה יסתדר מעצמו, שהן ישלימו, ניסיתי לחשוב על האלטרנטיבה השנייה והיא לחזור הביתה ולא ידעתי כל כך מה עדיף, איפה הן יריבו פחות.

למה כולם נהנים חוץ ממני?

כל הזמן הזה ספרתי עד 4000 וניסיתי להבין איפה טעיתי, למה כל הפייסבוק שלי מלא בתמונות אושר וילדים מחייכים, סטייל בית קטן בערבה ורק אצלי הן רבות ורק אני מזיעה בעיקר מייאוש ולא רק בגלל החום הכבד של יולי-אוגוסט.

במציאות, זו שמאחורי המסך - הילדים המהממים שלנו נשארים מהממים אבל מותחים גבולות, מאבדים סבלנות, רבים ומשלימים ברגע. במציאות, זו שמאחורי הפייסבוק הורים עושים שמיניות באוויר עם פליק-פלאקים לאחור ביד קשורה רק כדי להעביר עוד יום בחופש בצורה השפויה ביותר, במינימום מתחים ומקסימום הנאה.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

הילדים שלנו רבים, מותחים גבולות, מאבדים סבלנות וגם אנחנו לא תמיד מצליחים לעמוד בכל ההבטחות שלנו כלפי עצמנו, כלפי ההורים שנשבענו להיות. הבנות שלי מקסימות, הן הכי הכי בשבילי, הן רבות ומשלימות, הן דואגות אחת לשנייה אבל החופש הזה טורף מחדש את הקלפים.

עוד פחות מחודש לפנינו. עד שיחזרו לשגרה של לימודים, חוגים, טירוף אחר של הורות. פחות מחודש שבו אני מאותגרת כל יום מחדש בכמות הסבלנות שלי, יכולת לבדר את הילדות וכמות הפעמים שבהן אני שוב אאיים במשהו ושוב לא אעמוד בו.

ולמה בכלל צריך חופש גדול? צפו: