פרח קיר
הודעה מפתיעה מההוא, הבלתי אפשרי, שפעם משום מה נדבקתי אליו כמו טפט
פעם אהבתי מישהו. לדעתי גם הוא אותי. הפריד בינינו עולם שלם. כלום לא היה שם אפשרי. הגיל שלי לא התאים לשלו, המקצוע שלו התנגש בשלי, היינו דומים מדי, ושונים בערך כמו ציפור ודג. פעם, כשעוד הכל היה אפשרי, הסכמתי לתת הכל כמעט לכל אחד, אבל הוא חשב שאני סתם משחקת משחקים, כי בדיוק למדתי אז משחק.
אני שחקנית מאוד גרועה, הסברתי לו, אחרת כבר מזמן היו מלהקים אותי למשהו, לעזאזל! חוץ מזה, בלתת את עצמי עד הסוף ולשחק לידיים של גבר כמוך אני גאונה ברמות של מריל סטריפ. ארון מלא באוסקרים היה יכול להיות לי.
הוא צחק. תמיד היה צוחק מהאמת שהייתי אומרת. אחר כך הזמין אותי לישון אצלו בבית. רק פעם אחת זה קרה. בדרך כלל פחד שאם אירדם דבוקה לגב שלו, יצטרכו לקלף אותי אחר כך כמו טפט.
אהבתי אותו פעם ברמה של סדרת ספרי נוער. יכלו לייצר מהאהבה הזאת, שלי אליו, עוד אלפי אהבות קטנות, שרק בהן היה די כדי להספיק לאלפי מערכות יחסים סטנדרטיות. אבל אז הוא קיווצ'ץ' את הטיוטה וגנז את הספר עוד לפני שהיה לנו בכלל סיכוי לחיות בסרט. אידיוט.
לימים הבנתי שמה שמשך אותי אליו היה בכלל ה"לא". כל כך החלטי היה הסירוב שלו. בזמן שרוב העולם ראה בי סוג של אור, הוא הסתיר אותי תמיד בחושך. מוזר, ממש לא הבנתי למה. אם שנינו פנויים ונהנים להתעסק ביחד, אז ממי הבושה?
הוא אגב תמיד שמח להיכנס איתי למיטה, למרות שטען שלא בא לו. למרות שלרוב, המיטה שלנו הייתה איזה אוטו שכור, או שדה, או המיטה שלי בדירת השותפות בשדרות נורדאו.
התנהג כמו מניאק, אבל העריך אותי יותר מכל אדם בעולם בערך. פעם אפילו קנה את כל העותקים של המגזין ההוא, עם הביקורת המרושעת ההיא עליי, רק כדי לעשות מזה מדורה בלילה על החוף.
זה פגש אותי אז בנקודת תורפה שרגישה עד היום. כי גם בשיא ההצלחה, נדיר שהרגשתי מעולה. והיה בנו עוד משהו דומה. הצורך ללכת עד הסוף. רק שלמרות שגם הוא, כמוני, מכור לריגושים מהירים, באהבה הוא דווקא היה מאוד איטי. צב יגיד לך יותר מהר, "אני אוהב אותך". ובזמן שאני כבר הייתי, בראש שלי כמובן, אמא לחמשת ילדיו, הוא עדיין לא החליט אם להכיר אותי לאמא. בעצם, אף פעם הוא לא הכיר אותי לאמא! טוב, כולם יודעים שלפנטז אני יודעת, אז פינטזתי בשביל שנינו.
בכלל, אין לי בושה באהבה. אני מסוגלת להיות עם גבר באופן טוטאלי, אפילו קצת מגוחך, ופחות קריטי לי באותו רגע איך אני נראית. הייתי בוהה בו כמו האלה, בקולנוע, עם הפה הפעור, שורה מאחוריך, שנתקעה להם הלסת באמצע הביס של הפופקורן בסצנה מאוד־מאוד מותחת. אפילו לא עניין אותי לייצר לכבודו חזות של כוכבת. הרגשתי ממש אחלה בכובע הטמבל של המעריצה.
ושתיתי אותו. את ההתבוננות שלו על החיים. עליי. עליו. וידעתי כל אותו זמן שהוא מחובר אליי בגוף ובנפש. גם אם הגוף שלו נוטה להימלט ממני רוב הזמן, והנפש... עזבו. היא בכלל מסובכת מדי בשביל עיתון של יום שישי.
אז נפרדנו עוד לפני שבאמת נפגשנו. ונפגשנו עוד הרבה פעמים אחרי שנפרדנו. בכלל בלי להיפגש.
אנשים קרובים לא מאמינים לי עדיין. כל אהבות הענק האלה שאני מלקטת מקטינות אותי בעיני דורשי שלומי. "איך יכול להיות שאת, קרן פלס, חיה בתחושה של ברווזון מכוער?" אולי כי אני לא מסוגלת עדיין לקחת אחריות של ברבור.
זה המון עבודה, להיות ברבור. צריך להיות מרוכזת כל הזמן, לזקוף קומה, להתנהל בסוג של אצילות, כאילו מי ישמע – בנו אותי מפורצלן. ואני בכלל גדלתי בשלולית ליד טבריה, רק תנו לי כל החיים להתרסק על איזה שיברון לב מפואר. רוצה שהדופק יעלה בכל פעם שהוא יסתכל לי בעיניים. שהעולם כולו יבער מרוב אור, מרוב חושך, מרוב שאני שונאת לאהוב אותו.
זה כמובן נשמע ילדותי. גם בטח לא תאמינו שמישהי כזאת מסוגלת בכלל לנהל חיי משפחה שפויים, אבל בחיים אין שום דבר שפוי. מאחורי הקירות בכל הבתים הרגילים האלה שוכנים הרבה קסם ואופל. זה כל היופי. זוגיות משפחתית, בשביל לתפקד באמת, חייבת שיהיה בה הכל מהכל. כעס וחמלה, אהבה ופחד, תמימות טהורה בעיניים פקוחות.
וגם את החופש להפליג אחורה בזמן. משם אני דגה את כל השירים שלי, שכמו שהסברתי לנועם, תמיד כרוכים באיזו הפלגה מסוכנת בים מעט חשוך.
אהבות ישנות, כמו כרישים, חותכות מדי פעם את הרשת, ומשורר חייב לחיות עם זה בשלום. הרי אי־אפשר להעביר חיים שלמים בלי טיפ־טיפונת לדמם קצת בשולי הדף.
וההוא, הבלתי אפשרי שלי מאז, חזר אליי פתאום בהודעה. בגלל זה בכלל נזכרתי בו הלילה. עדיין כותב מילים מתוקות, אבל מקפיד לעקוץ על הדרך, שלא אתפוס תחת בטעות. "שלום, שלום שם בממלכת הכל מושלם, מושלמת", הוא משתדל, כמיטב המסורת, להיות הכי הוא שאפשר. "חשבתי שאולי יעניין אותך לגלות להפתעתך הרבה, שאני אבא. נולדה לנו אתמול ילדה במשקל שלושה קילו. לא רע בשביל גבר שאין לו עתיד, אה?"
הפעם זאת אני שצחקתי. רחוקה שנות אור מלהיות טפט שלו, ולא רואה כבר את הגב שלו ממטר. אבל כשאת אוהבת מישהו פעם אחת, באמת, את פשוט אוהבת אותו. תמיד.
ואולי יחסי אהבה־שנאה הם סוד הקסם של כל סיפור אהבה משובח? ואולי אנשים הם מגנטים. תמיד יהיה איזה מינוס לא רלוונטי שימשוך את הפלוס שלך. גם בגבר הכי מושלם, שחושב שאת מושלמת, יש. אפילו בחיי הכפר, אי כאן, ביבשה שלא מכילה כרישים. אפילו בתינוקת שרק השבוע נולדה, במשקל שלושה קילו, לאישה שאינני מכירה ולאחד הגברים המקסימים שפגשתי בחיי. לפחות למדתי עם השנים שלא חייבים לחפש דווקא את זה שעוקץ.
אז אתה אבא, קולט? מי נתן לך רישיון?
האמת, אין לי ספק שתהיה מדהים בזה, כי ככה אתה. מדהים. תמיד היית. על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק, על כל אלה אני מודה לך עדיין.
הטור הזה מוקדש לך, דביל, באהבה גדולה. מזל טוב, אתה שומע? ניפגש באיזה שיר.
