ממבט חטוף על הילדים זה מכה בי. הזמן עובר. הוא עושה את זה ממש מהר ואגרסיבי. אוטוטו נגמר העסק ואפילו לא הספקנו לחיות, לעזאזל. אז החלטנו לפתוח את בקבוק הוויסקי היקר ממש עכשיו, בלי שום סיבה נראית לעין. זה שקיבלתי כבר לפני שנים ממישהו שאהב שיר שלי, וכבר שנים לא פתחתי, כי חיכיתי לאירוע מספיק חשוב. פתאום הבנתי, אין באמת אירוע חשוב יותר מהרגע הזה ממש. פה בבית, כשהילדים בסלון, אנחנו בחצר, והזכוכית שמפרידה בינינו נקייה. היה לי הבוקר זמן לעשות חלונות ואבק, זה בנוסף לקייטנת פלס שאני מפעילה כאן — כך שבהחלט נראה לי שמגיעה לי מדליית ארד אולימפית. או לכל הפחות וויסקי ממש־ממש טוב.
האמת, כבר שתיתי דברים טעימים יותר. סליחה, זה פשוט קצת וויסקי לי מדי. אני כמובן מבינה שהג'ק הזה אמור להיות עשוי מזהב או מזיעה מזוקקת של מלאכי שרת, אז ממש השתדלתי להשמיע קולות של מתענגת. ממממ. אוחחחח. נועם נהנה, כרגיל, בשקט. טוב, הוא גם סובל בשקט וחולם בשקט.
טוב שפתחנו את הבן זונה. סתם תפס מקום בארון. עכשיו לפחות מישהו הרוויח משהו מזה שמישהו אחר הפסיד כל כך הרבה כסף על נוזל בבקבוק.
המבט של נועם נודד ואני מבינה ששוב הוא מודאג מהעבודה שלו. הדבוראי עובד אצל הדבורים מסביב לשעון ולא מלקקים שם דבש. בעיקר בקיץ, כשחמסין, והוא חזר מעוד יום סיזיפי ברמת הגולן. מתי ייקח חופש לעשות דברים שהוא חולם? כשיתאים. בינתיים הזמן עובר ותמיד הרבה יותר מתאים להמשיך עם ההרגל הישן.
יש גם מלא מה לסדר בבית. מרצד לי בעיניים רק מלהסתכל על החצר האחורית שנראית כמו גרוטאה. עוד לא ממש סיימנו להתחיל לשפץ אותה, וכבר צריך לחכות לתקציב. חלומות שם ומציאות כאן, והזמן לא בדיוק עוזר לכסף להיערם בעו"ש.
לכולנו יש גם נטייה טבעית לבזבז. אז לרווחת בני הבית, פתחתי משרד אוצר קטן שנמצא אצלי בתוך הראש. נועם? עדיין לא בדיוק הבין איך כל העניין הזה עם הכסף עובד. נועה, הילדה ה"מאומצת" שלנו (כן, צירפנו למשפחה לפני כמעט שלוש שנים חיילת בודדה), רוצה בכלל לטוס ללמוד משחק בלונדון. חלומות צנועים יש לה. היא רק חזרה משם נרגשת ולך תוריד אותה עכשיו מהעץ הזה שמשלמים עליו בפאונדים!
לא מזגתי לה שוט מהיקר הזה, כי היא עדיין קצת ילדה בעיניי, בעיקר כשהיא מאוכזבת ממני. למרות שכבר השתחררה מהצבא — יש בה משהו תמים מדי. היא מתיישבת איתנו במרפסת, על הדק, ההוצאה האחרונה שהספקתי להשחיל לשיפוץ, ונראית לא מרוצה.
בצדק. קורה לא מעט שהיא כועסת עליי רק משום שלקחתי על עצמי את תפקיד המבוגר האחראי. מה למבוגר ולי? ממתי נהייתי האחראית פה על מסלול הנחיתה? תמיד קראו לי חללית.
אני ממש אוהבת את זה שהיא גרה כאן, איתנו, כי אני ממש אוהבת אותה, למרות שלפעמים היא חוזרת מלונדון עם רעיונות משונים. "תירשמי ללימודי משחק בארץ", אני מנסה, "גם אני למדתי כאן". אבל היא לא מעוניינת לנהל איתי עכשיו דיון על עֲבָרִי בשפה העברית. היא רוצה לדבר על עתידה, ובאנגלית בריטית בבקשה. למישהו יש במקרה 300 אלף שקל מיותרים כדי שנועה לא תכעס עליי?
ניפצתי עוד חלום. הילדה הייתה מאושרת, ראתה שם תיאטרון טוב, חזרה מלונדון עם ניצוצות בעיניים, והשיכורה עם הוויסקי הרסה הכל. לא ממש עזר שהסברתי שללמוד שם משחק עולה הון, וזה עוד בלי לגור, לאכול, לזוז או לקנות לי איזו מתנה פעם ב... כשהיא חוזרת לביקור. בעצם, איזה ביקור? לא נשאר אפילו פאונד לכרטיס טיסה.
רציתי להגיד לה שאני הכי מזדהה איתה. שגם אותי עיצבן כשהמבוגרים היו אומרים לי שאני חיה בסרט. שרק עכשיו אני קולטת כמה הם צדקו, כי אני באמת חיה בסרט. לא סתם. לצידי מככב בראד פיט מינימום.
בתור בן אדם שכותב שירים בבוקר, הולך לים עם הילדים אחר הצהריים, ובלילות שר לבני אדם בקיסריה, איך יש לי בכלל את החוצפה לדבר על חלומות של נועות אחרות? ועוד מהדק שלי במרפסת.
אני מסתכלת פנימה ומיכאל, החבר של לונה מהפעוטון, בדיוק מניח ראש על הכתף שלה. עוד שנייה יש לי נכדים.
ולמה שלא נגשים כולנו את כל החלומות שלנו, ממש עכשיו? ואם נועה רוצה לטוס, שתטוס. ומה בכלל אני יודעת? אולי היא תצליח וסתם הייתי עכשיו כמו כל האלה, שלא הבינו אז בילדותי שאני מסוגלת להשיג כל מה שארצה מספיק חזק?
נועה יצאה עם חברה לאן שהוא, עדיין מאוכזבת. לא שאלתי לאיפה. לא אמרתי לה גם את מה שחשבתי באותו רגע. שגם ככה בסוף הגוף מציית למצוות הלב. גם לא באמת מתאימה לי הפוזה של האמא הטרחנית, ובכלל לא התחשק לי להשתכר. סתם לא רציתי להשאיר את נועם לבד עם בקבוק וחלומות.
"הם גדלים בטיל", נועם אומר וגם צודק. אורי נראה אפילו עוד יותר גדול מלפני חמש דקות. "זה אומר שאסור לחכות". אז אני לא מחכה. בכלל, אין לי כמעט מחסומים. וכשאני ממש רוצה משהו, אני פשוט הולכת עליו. עד הסוף. חוץ מדברים מסוכנים מדי. או דברים שדורשים זמן, כמו לטוס למשל לחודש לניו־זילנד. יודעים שכבר סגרנו תאריך? בינואר. ניו־זילנד אהובתי. זה החלום שלי, לקחת את הילדים ולטייל בקרוואן, אבל אז, נחשו מה, בדיוק נכנסה עבודה ממש חשובה, בול על התאריכים. שלום חלום.
נועם מנשק אותי והולך לישון. מחר צריך לקום בשש בבוקר לדבורים. אני הולכת לנגן קצת בפסנתר. הילדים נרדמו על הספה. שאריות הוויסקי היקר חוזרות לארון. נועה תחזור הביתה מתישהו וגם היום הזה יחלוף.
מסתכלת פנימה. יש לי שם מצפן פנימי והוא תמיד מדויק. לשהות לרגע במצב הטיסה הזה, שבין ילדות לבשלות. האזור שבו חיים כל הפיטר־פנים בעולם. לא לוותר על הפנטזיה, אבל לזכור להודות גם על המציאות. כל מה שזכינו לו, כאן ועכשיו בחיינו, ממש לא מובן מאליו. החיים שלנו הם באמת נס. מי היה מאמין שבכלל נגיע הנה?
מעבירה את הילדים למיטות שלהם. איזה אושר. לונדון תחכה.
