פרידה מהחייל הגיבור "שנגאל מייסורי נפש"
סמ"ר אברהם קמחי לחם ביום כיפור עם הצנחנים מגדוד 890 בקרב העקוב מדם בחווה הסינית. 43 שנים אחרי ליוו אותו אתמול חבריו לנשק למנוחות. זיכרונות המלחמה מעולם לא עזבו את אברהם, ורק לפני שבועיים, בתום מאבק ממושך, הוכרה נכותו
בדרך לחלקת הקבר סיפרו חבריו את סיפור חייו, שהתחיל ונגמר במלחמה: קמחי, שהיה מתאבק בצעירותו, התגייס בפברואר 73', שמונה חודשים לפני המלחמה שחרצה את גורלו. באוקוטבר 73' הייתה הפלוגה אחרי אימון גדודי ובתעסוקה מבצעית. שבועיים אחר כך נשלחו החילים הצעירים לציר עכביש טרטור, למה שנודע לימים כקרב "החווה הסינית". רבים מחבריהם נהרגו. קמחי היה בין אלו שפינו את ההרוגים והפצועים.
"הפלוגה שלנו", סיפר בהלוויה משה לוי, אחד מחיילי הגדוד, "חוותה את החוויה הכי קשה שאפשר לחוות. כולנו פה בפוסט-טראומה".
קמחי ניהל לכאורה חיים נורמטיביים, נישא והביא לעולם שלושה ילדים. אבל בתוך תוכו הלך ושקע. "החווה הסינית לא עזבה אותנו", ספד לקמחי חברו שמוליק שכנר. "במפגשים השיחות האלו חזרו שוב ושוב: מי סחב את הפצוע, מי היה גיבור, וגם אבי חי את זה".
לפני כ־15 שנה קמחי לא יכול עוד. הוא נכנע לזיכרונות ששטפו אותו, וכל תסמיני הפוסט-טראומה פרצו אצלו. מאז הלכו חייו והידרדרו. רק החברים הבינו, ונותרו לצדו. רק לפני שבועיים, אחרי מאבק בן ארבע שנים, קיבל הכרה כפוסט-טראומטי. בעת שמצאוהו בביתו הוא היה בדרכו לקבלת טיפול ראשון.
מודעת האבל כינסה שוב את כל חבריו מהפלוגה, כולל את מפקד הגדוד דאז, השר לשעבר יצחק מרדכי, שביטל את כל תוכניותיו כדי להגיע להלוויה. "אבי סבל כאבים פיזיים ונפשיים, האחרונים גדולים ועצומים. חבריו לפלוגה עזרו לו ברגעים הקשים של חייו", ספד לו. "לא רצינו להאמין שאבי שאנחנו מכירים מלפני 40 שנה הוא כבר משהו אחר, וגם אנחנו אחרים", דיבר מעל הקבר אחד מחבריו הטובים לפלוגה. "תמיד הייתה הרגשה שאוטוטו הוא יוצא מהמשבר. אלא שעכשיו, רגע לפני שהדברים הסתדרו, הוא החליט ללכת. כולנו לוקים קצת בפוסט-טראומה. אנחנו אוהבים אותך".
רגע לפני שהשמש שקעה סופית והלווייתו של אברהם קמחי הסתיימה, פתאום מישהו אמר: "בואו נלך להיפרד מאבי". וכך הקיפו חבריו, חיילי ומפקדי גדוד 890 בצנחנים, פלוגה ג' מחלקה 2 כיתה 3, את קברו הטרי, שרו את "שיר הרעות" והתכוונו לכל מילה.
