שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פסטיבל הג'אז באילת: לוהט, בועט ושלנו
    את יריית הפתיחה של פסטיבל הג'אז באילת, שחוגג 30 להיווסדו, סיפקו במלוא הכריזמה המאסטרים יוני רכטר ואסתר ועופרים. אבל היו אלו מרגלית צנעני והימן בלוז, ששילבו מוזיקת נשמה עם בלוז תימני-אפריקני והוכיחו כמה ג'אז כחול-לבן יכול להיות מגניב, רלבנטי ורב-תרבותי

    בריזה נעימה נשבה כל הערב אמש בנמל אילת. היה כמעט קריר מרוב שהיה נעים. כן כן. באילת. אמנם נגני הג'אז על הבמה לא כל-כך התלהבו מהרוח - היא נשבה להם באוזניים ובמיקרופונים - אבל מכל בחינה אחרת זה היה ערב פתיחה מוצלח במיוחד לפסטיבל הג'אז באילת. בוודאי בהתחשב ב"רקטות של הג'יהאדיסטים שמעבר לגבול", שעורך שוקק דרמות בסוכנות הידיעות הצרפתית, טרח כל-כך להבליט.

     

    מרגול והימן בלוז. כל הקהל על הרגליים    (צילום : מוטי קמחי)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    כמדי שנה לקראת הפסטיבל, הועמסו ברציף 9 בנמל כמה מכולות אלה על אלה, בצורת חית, בתווך נבנו במות. וכך הוקמו בפשטות יעילה ארבעה אמפיתיאטרונים, והנה לנו מתחם פסטיבל לתפארת. השנה פסטיבל הג'אז באילת חוגג את השנה ה-30 שלו, ולכן, ובאופן יוצא דופן, הפסטיבל הפעם כולו כמעט על טהרת אמני ג'אז ישראלים: שלושים הפקות שהן תמהיל מייצג של כל מגוון הג'אז הישראלי - לסוגיו ולדורותיו. אינני יודע אם בגלל זה או למרות זה הפסטיבל השנה משגשג, אבל זו העובדה - נמכרו כרטיסים ביותר מפי שניים מבשנים עברו.

     

    דרמטית ומדויקת. אסתר עופרים (צילום: מוטי קמחי)
    דרמטית ומדויקת. אסתר עופרים(צילום: מוטי קמחי)
     

    עוד ביקורות הופעות במדור המוזיקה של ynet:

    מוריסי בישראל: מופע למיטיבי לכת

    גארבג' בישראל: אשפה ממוחזרת ואהובה

    סיה בישראל: יצאנו עם פה פעור, בקטע רע

     

    וערב הפתיחה אמש הוכיח אכן כי יש פה ג'אז מעולה ומגוון במיוחד. אני בספק אם יוני רכטר היה מודע, בשנות יצירתו הרבות והנפלאות, שהוא עושה ג'אז. הוא בטח לא ידע שהוא עושה 'פרוגרסיב'. אבל בעובדה זה מה שהוא עשה, ועל הדרך בנה בלי משים תודעת ג'אז אצל דור שלם שבא אחריו. זה היה הוגן ונכון לפתוח את הפסטיבל עם המאסטר הכל-כך מרכזי והצנוע הזה. ובהינתן פסטיבל שמסמן מהלך היסטורי של ג'אז ישראלי, גם הבאתה של אסתר עופרים - אם כל הקולות - לאילת, הייתה ראויה. הכריזמה המסתורית שלה עדיין אפקטיבית גם בגיל שבעים וחמש, וגם הנוסח הדייקני-דרמטי האופייני לה. אם כי שירתה הכמו-ג'אזית של "ואולי" ו"לילה לילה" לא ממש משכנעת.

     

    מאסטר מרכזי וכל כך צנוע. יוני רכטר (צילום: מוטי קמחי)
    מאסטר מרכזי וכל כך צנוע. יוני רכטר(צילום: מוטי קמחי)

    בהפוך על הפוך, דווקא המופע הקלאסי של יוני רכטר ואסתר עופרים, הוכיח עד כמה הג'אז בהאנגרים הסמוכים, הוא תוסס, ערני ורלבנטי. רביד כחלני הססגוני ולהקת ימן בלוז שהקים לפני חמש שנים, משלבים באופן מרתק ממש בלוז בנוסח תימני וסול מערב אפריקני, עם ג'אז מקפיץ וFאנק מטלטל. זו מוזיקה מניעה, חודרת, מגניבה ורב-תרבותית, כשהיא סופגת מכל המרחב סביב. לא בכדי המוזיקה של רביד כחלני והלהקה שלו הם מצרך מבוקש בפסטיבלי מוזיקת עולם. ואז עולה לבמה מרגלית צנעני. מאסטרית קטנת קומה וגבוהת כריזמה.

     

    צנעני היא מוזיקאית נשמה אמיתית, והבלוז שלה, במורשת המוזיקה של חצי האי-ערב, הוא עשיר ועמוק. זה לא "סתם" עניין של לשיר במסורת בית אבא, אלא מימוש עמוק של המורכבות הייחודית של הז'אנר המיוחד הזה. היא פותחת - את הגרון ואת הלב - פתיחה איטית ומסתלסלת (נשיד).

     

    רכטר ועופרים. צמד מאסטרים בפעולה    (צילום : מוטי קמחי)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אחר-כך גוף השיר מתייצב על תבנית קצבית חוזרת של שבע שמיניות, ייחודית מאוד לחצי האי-ערב. אבל האנסמבל של ימן בלוז מנגן ברקע במשקל מערבי מרובע של ארבע רבעים, וכך אנחנו חווים מעין "גלישות" בין מרגול לנגנים, וזה מרתק. חבל רק שההופעה שלה הייתה כל-כך קצרה. לא שבענו ממנה. מה שברור זה שמרגול עשתה אמש מעין חזרה קטנה לקראת התימניידה, גם פוליטית, כששרבבה אל תוך "חומות חימר" מילים עדכניות: "אחות קטנה מה את יודעת על ילדי תימן; לא נכנעת, את משוגעת, מה את יודעת על חטופי תימן".

     

    מימן בלוז אל השלישיה של שי מאסטרו. קשה לחשוב על מהלך סגנוני רחוק וקיצוני יותר משני אלה. שי מאסטרו (29) החל את הקריירה שלו לפני כעשר שנים כשצורף לשלישייה של הבסיסט הישראלי-הבינלאומי אבישי כהן. הוא פסנתרן צעיר ומחונן שכשמו כן הוא. את השלישייה שלו (עם בסיסט פרואני והמתופף הישראלי זיו רביץ), הקים לפני כחמש שנים, ויחד הם יוצרים ג'אז אינטימי, מלודי ומופשט יחסית.

     

    שילוב עדכני, מקפיץ ומגניב (צילום: מוטי קמחי)
    שילוב עדכני, מקפיץ ומגניב(צילום: מוטי קמחי)
     

    בלוז עשיר ועמוק. מרגול עם הימן בלוז (צילום: מוטי קמחי)
    בלוז עשיר ועמוק. מרגול עם הימן בלוז(צילום: מוטי קמחי)

    בדרכו שלו הוא גם מבקש מבע מוזיקלי-פוליטי, כך למשל בשיר "When you stop seeing" - מחאה צנועה על העיוורון ההדדי שבסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמו מבקש לומר שצריך לחזור ולראות שכולנו כאן בני אדם. באמצע המופע נשבר לפתע עוגן הרגליות (פדלים) של הפסנתר. זו תקלה מיותרת שהפריעה למאסטרו לממש את הקטעים שבהם ביקש להשהות צלילים ולעמעמם. אבל שי עמד בתקלה המיותרת הזו בגבורה.

     

    הסקירה עד כה אמורה להמחיש את מה שיהיה אופייני גם לשאר ימי הפסטיבל: רב-תרבותיות, ריבוי סגנונות, אקלקטיות, ג'אז עדכני שפורץ את כל הגבולות וכל הדורות וכל הגילאים. ההטרוגניות הזו מתרחשת אפילו בתוך אותה משפחה.

     

    שי מאסטרו. שם מחייב (צילום: מוטי קמחי)
    שי מאסטרו. שם מחייב(צילום: מוטי קמחי)

    משפחת נשפני הג'אז כהן הפכו כבר מזמן לעמודי תווך של הג'אז הישראלי, בראשם האח הבכור הסקסופוניסט יובל כהן (43) והאח הצעיר, החצוצרן אבישי כהן (38). אמש ראינו את שניהם, בהופעות נפרדות, שונות מאוד זו מזו, אך כל אחת מופלאה מסוגה.

     

    יובל כהן חוקר לאורך הקריירה שלו עולמות ג'אז מודרני שונים. הוא אקלקטי בברור והפעם, ביצירה שלו אמש, יכולנו לשמוע הדים מובחנים של מוזיקה כמו-קאמרית קלאסית. ביצירה אישית מאוד ומופנמת ניגנו יובל והשישייה שלו (סקסופון, צ'לו, טרומבון, פסנתר, קונטרבס ותופים) סוויטה שכתב, בעשרה פרקים, שמספרת בצלילים את פרקי חייו של אביו שהלך לעולמו לא מכבר. כל פרק ביצירה הוא תמונת חיים אחת. וכך קיבלנו קדיש נוגע ללב, תמונת ילדות תמימה, תמונת גיל הנעורים עם מוזיקה תזיזיתית יותר, ג'אז נוסטלגי וכואב בתמונת הבגרות, ושיר ערש מופלא ממש בפרק שקרוי לה-לה-ביי שבמרכזו הצ'לו בנגינה מרגשת וסוחפת של מאיה בלזיצמן.

     

    אבישי כהן. מנגן בחצוצרה כאילו כלום (צילום: מוטי קמחי)
    אבישי כהן. מנגן בחצוצרה כאילו כלום(צילום: מוטי קמחי)

    לעומת הרוח הלירית והנוגה מעט של יובל, הגיח, אחרי חצות, האח הצעיר אבישי כהן, עם "ביג וישס", פרויקט הפרוגרסיב הניו יורקי שלו. אבישי - רזה, תמיר ומזוקן - מנגן בחצוצרה כאילו כלום. הצלילים מפכים ממנו, בשלל סגנונות ואפקטים, בקלות מעוררת השתאות, ובמוזיקליות קולחת ומענגת במיוחד. הפרויקט אמש, בהרכב חריג של חצוצרה באמצע עם שתי מערכות תופים ושתי גיטרות, הוא תמהיל פרוגרסיב שובה לב של ג'אז ורוק וגרוב. זה היה עונג יוצא דופן ומופע מעולה לסיים אתו, עמוק בלילה, את ערב הפתיחה המשובח הזה של הפסטיבל בים האדום.

     

     

     

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פסטיבל הג'אז באילת: לוהט, בועט ושלנו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מוטי קמחי
    מרגלית צנעני. מוזיקאית נשמה אמיתית
    צילום: מוטי קמחי
    7 לילות
    מומלצים