איך הפכתי משומרת נגיעה לחובבת חיבוקים
הייתי אדם סופר-חברותי, אבל מבפנים איש לא באמת התקרב אליי. גם לא גברים. אינספור דייטים ושיחות ושמירת איסור נגיעה, ואני נותרתי מרוחקת, זוהרת מבלי שייגעו בי, בועת אנרגיה שאי אפשר לחדור אליה או לקבל ממנה חום
אחרי שדחיתי את הדייט הראשון שלנו שלוש פעמים ברצף, לא יכולתי לעשות זאת בפעם הרביעית מבלי שהוא יתייאש ממני סופית. "אני בתקופה מטורפת", התנצלתי. "הערב יש אצלי מפגש חברים ברנרים, אבל אתה מוזמן להצטרף! זה יהיה מין חצי דייט ראשון כזה, אם בא לך. מחר נצא רק שנינו".
"מה זאת אומרת מפגש ברנרים?" תהה. "אלה האנשים האלה שהולכים למידברן? אין לי בעיה לבוא".
"כן, אבל אני רק מכינה אותך מראש. אנחנו קצת 'חבקנים' כאלה, היפים. ואם אתה דתל"ש סחי כמוני, כדאי שתבין את זה מראש כדי שזה לא ייראה לך מוזר".
בסוף הוא הסתקרן עוד יותר, והגיע. ואני רק שאלתי את עצמי מדוע הרגשתי כזה צורך להזהיר אותו מראש מפני החיבוקים. כי הרי הכל התנהל נפלא, זה היה חצי-דייט מושלם ובעקבותיו באו דייטים רגילים שהובילו לזוגיות ארוכה, ובכל זאת כאילו הרגשתי שברור שצריך להתריע מפני זר ובמיוחד גבר על מציאות חמה כזו, "היפית", של הפגנת חיבה וחיבוקים ידידותיים.
עבורי זאת הרי מציאות שונה מכל מה שהכרתי, ובאופן מפתיע, מסתבר שזו בדיוק המציאות שהייתי צריכה כל השנים, ושהיא המתאימה והנכונה לי ביותר. אימא שלי הייתה מבולבלת כשבשנתיים האחרונות ראתה עוד ועוד תמונות שלי מחובקת ושמחה עם אנשים. בהתחלה חשבה שהגבר שבתמונה הוא הבויפרנד החדש, ואז כשראתה שעולות תמונות נוספות מהסוג הזה - וגם עם בנות, היא כתבה לי "מה זה, איזו חבקנית נהיית".
מה שהיא לא ידעה, שזה לא משהו שנוצר אצלי. זה צורך שתמיד היה שם, מודחק ורווי בעצב. עוד מהתיכון, בעצם. מהצד אולי נראיתי כמו נערה שיש לה הכל, אך מבפנים צרחתי ולעיתים אף רציתי למות. כל כך רציתי לספוג את החיבה הבסיסית הזו מהחברות שלי, ולא ידעתי איך לבקש אותה או איך להציע אותה בעצמי. הנחתי שאני רוצה חיבוקים סתם כי אני בתקופת דיכאון או משהו, אז לא ייחסתי לכך חשיבות. הייתי ילדה יצירתית ומובילה, אבל לא קרובה אינטימית לאף אחד, כי לא ידעתי ולא הבנתי איך זה עובד.
היינו יושבות על המיטה כשאנו מתכננות הצגה לבית הספר, ואני הייתי מסבירה על התסריט והכל, והן היו מקשיבות לי בהערכה, אבל יושבות מחובקות ביניהן מולי. ואני, תוך כדי דיבור, הייתי מתרסקת מבפנים, אכולת קנאה. רוצה לזרוק את הדפים עם הכתיבה שלי לכל הרוחות ולהצטרף אליהן מבלי שזה יהיה מוזר או מלאכותי. מבלי שיגידו "זוזי, זה החיבוק שלנו, ואילו את תמשיכי בהובלת ההצגה. לא סתם בחרנו בך בפעם העשרים כבמאית".
ותמיד הייתי הבחורה הזו, הדומיננטית, זאת שיש לה רעיונות משוגעים והיא מצחיקה וסוחפת קדימה ויוזמת כל מיני אירועים ופרויקטים. זו שאיכשהו נמצאת במרכז המעגל, כשבמשך שנים זה בא על חשבון המיקום שבתוך המעגל. לא הכרתי דרך אחרת לזכות בהערכה ובחיבה, וקינאתי. הו כמה קינאתי באנשים האלה שלא חשים צורך להיות הכי טובים במשהו, הם פשוט מחובקים להם בשלווה ועטופים בחברים ואהבה, בזמן שאני יוצאת מגדרי כדי להבין איך גם אני מקבלת את החיבוק הזה. אפילו בזמן הקלדת השורות האלו הגרון שלי נחנק מהזיכרון. הצפייה במתחבקים, בחברות שלי, הרצון העז לקום ולהצטרף אליהם, אך מבלי לדעת איך.
מהצד וודאי נראיתי מכונסת בתוך עצמי, שבויה בעולם שלי, של הכתיבה וההישגיות היצירתית, ולא עלה על דעתן שאני קמלה מרצון נואש פשוט להיטמע בתוכן בלי שום מאמצים והישגים, ושהן ישימו לי ראש על הכתף וידעו שאני מציפה חום ולא קור. זמן רב מאוד סבלתי מהריחוק הזה, מחוסר ההבנה לגבי איך מתקרבים, מה אומרים ואיך נפתחים. ולאורך זמן, ההסתגרות גרמה לי להתקשות – ומבעד להבעה החייכנית והחברותית לא נתתי לאף אחד להתקרב, עד שלא נזקקתי עוד לחיבוקים.
הייתי אדם סופר-חברותי, אבל מבפנים איש לא באמת התקרב אליי. גם לא גברים. אינספור דייטים ושיחות ושמירת איסור נגיעה, ואני נותרתי מרוחקת, זוהרת מבלי שייגעו בי, בועת אנרגיה שאי אפשר לחדור אליה או לקבל ממנה חום. "כנראה לי פשוט קשה יותר להתאהב, או לקבל את האהבה שאני רוצה", הסקתי. "כנראה שאשאר ככה כל חיי, או שאיאלץ להתפשר, ולחיות בלי החום הנפלא וההדדי שאני מחפשת".
עד שהגיע הכלב שלי - גוש של חיבוקים, התלהבות, שמחה פראית ומגע אוהב ללא תנאי. זאת הייתה נקודת המפנה. מצאתי את עצמי מתגלגלת איתו בחיבוקים וליטופים, ובמקביל, התחלתי בהדרגה גם לאפשר לאנשים לגעת בי – בכתף, בחיבוק ארוך, בישיבה צפופה – ולא להירתע. התחלתי להזדקק למגע הזה, הבנתי פתאום שתמיד הייתי זקוקה לו כדי לפתח אינטימיות.
אנחנו לא תמיד מבינים עד כמה אנחנו צריכים חיבוק, פשוט חיבוק, משהו שיאפשר לאדם השני להגיד בלי מילים: "אני כאן איתך, ואתה נהדר". וכשזה פרץ החוצה, זה התפזר לכל עבר. לרגע היה נדמה שיש לי יותר מדי רגש, יותר מדי חום ואהבה לפזר. וזה בעייתי, כי בחורה שרוצה לשחק לפי הכללים של החברה, לא יכולה להיות חמודה וחייכנית כל הזמן. היא צריכה להיות לפעמים גם קצת צינית, קרה ומרוחקת. אבל אני מעולם לא ידעתי איך. לא רציתי לשחק משחקים, להיות אדישה כשצריך, לסנן אנשים או להתעלם. לא רציתי לשחק בזה לא עם גברים, לא עם בנות אחרות ולא עם העובדים שלי. הילדה הרעבה לחיבוקים שבי יצאה לחופשי – והיא רק רצתה שיתנו לה להיות מי שהיא, אחת שמפזרת חיוכים וחיבוקים ומתחברת עם כולם.
אבל איך אפשר להתנהג ככה בעולמנו, כשרוב הגברים מפרשים חייכנות ו'חבקנות' בתור פלרטטנות, ובנות נרתעות ממך אם את נחמדה מדי, כי את בטוח מסתירה משהו מבפנים? אז אני מצאתי את הפינה הזאת ב'מידברן'. זה היה הרגע שבו התחלתי לחשוב שאולי הצורך הזה קיים בעוד אנשים, ואילו המשחקים החברתיים, הציניות והחומות שהצבנו בינינו – רק משתיקים אותו. אולי כולנו ילדים קטנים שרק רוצים להתחבק ולהיות מי שאנחנו? דווקא כדת"לשית שגדלה על איסור נגיעה, ובמשפחה לא ממש 'מתחבקת', אני עומדת ורואה את הצורך הזה כטהור וראשוני.
ואותו דבר קורה ביחסים עם בני זוג: אתה יכול להיות דומיננטי, מצחיק ונפלא, אבל אתה לא באמת שם אם אתה לא מרשה לעצמך להתרכך ולהתאהב. וכאשר הפנמתי שאני "ראויה" לחיבוק, ושהאנשים בקרבתי ראויים ומסוגלים לתת לי אותו, עברתי מבלי להרגיש ממרכז המעגל - לחלק מהמעגל. המרוץ של להיות הכי טוב ולהוביל, זה שמדבר, זה שמצחיק – מאבד מחשיבותו. אתה נרגע ונפתח, נטמע בהוויה של האדם השני, ולא רק בסיטואציות חברתיות, גם בזוגיות. את מבינה שמגיעה לך כל האהבה הזו, ושהאוהבים אותך יכולים לתת לך אותה, ושזה טוב ומותר, ושאין פה קריטריונים שאת צריכה לעמוד בהם. רק לקבל את החיבוק. כי את ראויה לו.
לפנייה לכתב/ת 
