נועם תפס אותי מסתתרת ממנו במקלחת. מבוכה כפולה. לא רק שאני מתביישת שיראה אותי באור חזק, בלי פוטושופ, אני גם מתביישת בזה שאני מתביישת שיראה. בניגוד לתדמית "העולם יכול לקפוץ לי" שאני מנסה לאמץ, עדיין קופצים לי חמורים קטנים של חוסר ביטחון לראש. והם סתומים!
זה תמיד מתחיל בהכרזה. את חייבת לספר לעצמך שאת שלמה עם הגוף שלך, כדי להתחיל לעשות איתו שולם. כששאלו אותי פעם, "איך הופכים למוזיקאית?" הסברתי: "הולכים לדיזנגוף סנטר, למכונה האוטומטית, ומדפיסים כרטיס ביקור שכתוב בו 'קרן פלס — מוזיקאית'". ככה עשיתי בגיל 20 וזה סוג של הצליח. למרות שעדיין לא זכיתי בגראמי, או הצלחתי לשבת בישיבה מזרחית מול נועם בלי להסתיר את הקפלים.
מה בכלל הקטע הזה עם הבושה? מאיפה היא צצה? ומה כל כך דחוף לי להיות מושלמת כל הזמן? תראו לי עוד אישה שלא מורידה בגדים מול הגבר שלה?! רגע, רגע, רגע. אני לא באמת היחידה? וזה גם ממש לא מדויק. אני כן מורידה, רק צריך שהתנאים יהיו מדויקים. הזווית שבה הוא מסתכל חייבת להיות מלמעלה, כמו שמצלמים סלפי, אלא אם כן במקרה הוא שוכב, אבל אז זה בכלל סט חוקים אחר, כי כשאנחנו שוכבים הוא פחות מרוכז.
אז אל תהיה מרוכז בבקשה, בסדר? ותודיע מראש לפני שאתה מציץ, שאסתדר בתנוחה המחמיאה שלי, חצי סיבוב, עם הגב לכיוונך והפנים לקיר. תשתדל לא לפגוש אותי בתאורה לבנה מדי, עוצמתית מדי או ישירה. נרות זה סבבה. גם אם אנחנו בצימר רומנטי, בתוך ג'קוזי. שם אפשר להחריג אפילו ניאון, כי המים מטשטשים ומייצרים אשליה של ערפול.
כן, חשוב לי להישאר קצת מעורפלת. אפילו שאנחנו ביחד כבר אלף שנים וכלום לא עירפל אותו כשהוא עמד שורה ראשונה, כולל פרוז'קטור, בחדר לידה, וראה. אבל כשאת יולדת את חיה פראית. חיות לא מתעסקות בצלוליטיס, הן עסוקות בלעשות דברים חשובים יותר, כמו לשרוד. או לא לרצוח את האחות המיילדת שמונעת ממך אפידורל, כי הנה, הוא בחוץ! תלחצי! תלחצי! כשאין אפילו זכר לקרקפת... שקרים לבנים של חדרי לידה.
אבל נועם תפס אותי ברגע מאוד בהיר. בלי דם, צירים, או לכל הפחות ריטוש בסיסי שכל דוגמנית זוכה לו בכל קטלוג. הייתי בדוש (או בטוש?) או איך שקוראים למקום הזה, שאת עומדת תחתיו לגמרי רפויה, בלי להחזיק את הבטן, כי לא ידעת בכלל שהאיש מסתכל. גם אין לך שרירי בטן יותר. ירדו ממך ביחד עם מי השפיר באפריל 2012.
ואתם יודעים מה היה הכי גרוע? בדיוק כשהוא הציץ הורדתי שערות. ועוד מבית השחי. סליחה אם סדקתי אצל מי מכם, לרגע, את תדמית כוכבת הפופ הנוצצת שאין לי, אבל שיער דווקא יש לי ולא מעט. לא רק על הראש. אני גם לא ידועה כמשקיענית גדולה כשזה נוגע לפדיקור, מניקור, לייזר, אינפרה, או שמינפרה. מבזבזת את זמני על כתיבת שירים, שירת שירים, גידול ילדים, או צימוח שערות לא רצויות. ובין לבין גם מתקלחת. לרוב באור חזק מאוד. לרוב בפרטיות גמורה. מול חלון שהיה אמור להיות סגור.
כל זה כמובן מצחיק אותו. מאוד!!! הוא נקרע עליי וממשיך לטעון בתוקף שאני סקסית בטירוף, מעלפת חושים, מושלמת, עם או בלי פילאטיס לאחרונה, ושחבל שאני לא יוצאת במופע "קרן במקלחת, לייב, בלי לעשות שריר בבטן", כי זה היה נותן נוקאאוט למופע שלי עם רמי קלינשטיין.
יש גם משהו קצת תמוה, הוא טוען, באופן שבו אני מתפשטת על שערי עיתונים, בעוד שמולו, בין כותלי הבית, אני מתאדה מבושה. טיפוס שכמוני. הוא לא מבין שגם אני לא מבינה. שלכו תבינו בכלל איך פועל היגיון של אישה, בעיקר כשהאישה הזאת היא את. שאף פעם לא באמת אהבתי את הגוף שלי, לא חשוב באיזה משקל, לא חשוב איזה גבר, עם איזה גוף מושלם, בחר להתרבות גנטית דווקא איתי?
כי אצלי, לפעמים, דווקא החשיפה זו ההסתרה הכי גדולה. ולרגע, רק לרגע, כשהצטלמתי ככה בבגד ים, בזווית מאוד מבוקרת, מול כל מי שקנה "לאשה", הייתי משוחררת מעצמי. לכאורה. נעלמו הפרעות האכילה שאפיינו אותי שנים ונמוג הפחד המסרס מ"מה יגידו?!"
שנים שכל עשייה שלי לוותה בצל מאיים — איך זה ייתפס בעיני אחרים? לפעמים גם ממש פחדתי להגיד את דעתי, שחס וחלילה לא תסתור דעה של מישהו אחר, שיכעס עליי. אותן עיניים זרות ליוו אותי לכל מקום. עיניים של מי בכלל? אין לי מושג.
ה"הם" האלה, המבט החיצוני הזה שמפחיד אותנו כל כך, הוא לרוב התבוננות עקומה שלנו על עצמנו. כמה שנאה עצמית יש באישה שמונעת כל חייה מאהבה? על אחת כמה וכמה, כשאותן עיניים מציצות מבעד לסורגי תריס במקלחת המשותפת שלכם. והן מלאות אהבה ותשוקה ורוך. ותוהות בשקט: "למה לעזאזל האישה היפה הזאת מתביישת ממני כל כך? הרי בחרתי בה מכולן. מכל הבנות בעולם".
הוא מזג גם לי כוס יין והמשכנו לשבת בחצר. מזג האוויר פחות מעיק לאחרונה, כשכבר מתחילים להריח את הקיץ בורח. אורי ילך בקרוב לגן חדש ואנחנו עסוקים רק בזה. הכאב הבלתי נמנע שמתלווה לאהבת כל הורה את ילדיו. "הראש שלך דואג יותר מדי", הוא אומר ובעצם מתכוון לומר, "הפה שלך מדבר יותר מדי, והלב נחשף פחות".
קצת מביך לו להודות שראה לי. למרות שאיזה עוד גבר יכול לראות לי, ולאיזו עוד אישה הוא יראה? "זה היה במקרה. היית שם בפנים, אני בחוץ, ותריס אחד סטה, אז חשבתי", הוא מסביר בהיגיון, "שממש חבל שאת מסתתרת עכשיו, כשהכל כל כך מושלם, כי הזמן בורח ותמיד תהיי מושלמת, אבל אם לא תאהבי את עצמך בשנת 2016, מה יהיה ב־2030?"
אני רק שומעת דיבורים על זמן ומיד צומחות לי כל השערות בבית השחי בחזרה. הגוף שלי לא מגיב טוב לדיבורים מציאותיים. אז שתיתי את כל הכוס וזה אילחש לי את הראש. כמו המים בג'קוזי. כמו תאורת נרות מדויקת למעשה אהבה.
אני עסוקה מדי עכשיו בלדאוג משנת הלימודים הקרבה. לא יכולה עדיין להרשות לעצמי להתעסק עם החמורים בראש. נמצא זמן אחר להיכנס למקלחת ולשטוף מעלינו הרגלים ישנים. וכן, עוד יש לי דרך לעשות. למרות שכרטיס הביקור כבר הודפס, ממש לא הגעתי לתואר. אולי הגיע הזמן לבקר את הביקורת העצמית? נראה, אולי באוקטובר. או שפשוט אתקן כבר את התריס הדפוק, וסגרנו פינה. יש למישהו דבק אצבע?
