בינינו אלוהים אחד: סיפורי חסידים בפלסטין
בשנים האחרונות אני מנסה להקדיש עצמי לעשיית שינוי בסכסוך הישראלי-פלסטיני. את עבודת השלום אני משתדל לעשות באורם של הצדיקים החסידים. להיות ברחוב עם האנשים הסובלים, להרגיש את כאבם עם כאבי-שלי. אבל רבים מבני קהילתי רואים בי בוגד, "עוכר ישראל" הם קוראים לי
אחד מסיפורי החסידים מתאר את האדמו"ר מוויז'ניץ, המכונה בעל ה"אהבת ישראל", במהלך מלחמת העולם הראשונה: "בראותו פעם דרך חלון ביתו, כי שוטרים מובילים יהודים כבולים באזיקים - פנה אל רבי יחיאל שטייניץ ואמר: 'האמן לי, אילו לא הייתי חושש מפני העבירה של מאבד עצמו לדעת, הייתי מפיל את עצמי מהקומה. אינני יכול כבר להביט על כל כך הרבה צרות של ישראל'".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
סיפור זה ורבים שכמותו עיצבו אותי. דמותם של גדולי ישראל כמודלים לחיקוי, הגדירו את מי שארצה להיות. כששאלתי בילדותי את אבי מה מגדיר את הצדיק, הוא ענה לי: "הצדיק אינו זוכה למעמדו בשל הניסים שהוא עושה, זה דבר נלווה. אדם שמקדיש 8-12 שעות ביממה, כל השנה, להקשיב לצרותיהם של בני אדם – הוא צדיק".
עוד דעות בערוץ היהדות :
- אני מובטל, המעסיקים לוחצים - אבל לא אעבוד בשבת/ שי איטח
- בראשית הייתה אלוהימה/ רוחמה וייס ויונה ארזי
- החתן לא בא: באולפנה שכחו להכין אותנו לרווקות
בשנים האחרונות אני מנסה להקדיש עצמי לעשיית שינוי בסכסוך הישראלי-פלסטיני. את עבודת השלום אני משתדל לעשות באורם של הצדיקים החסידים. להיות ברחוב עם האנשים הסובלים, להרגיש את כאבם עם כאבי-שלי, ולנסות לייצר שינוי. אך השינוי חייב להעשות מאהבה, כזו שמשתקפת כה עמוק במבט של הצדיק מוויז'ניץ המתבונן בכאב בסבלם של בני עדתו.
רואים בי "בוגד"
עם זאת, עבודת השלום דורשת שני שינויים: האחד, במקום לראות רק את כאבם של ישראל, על "עושי השלום" לראות את כאבם של יהודים ופלסטינים כאחד. היכולת לחבק את הכאב צריך להיות ללא תנאי, ללא הסברים ותירוצים לסיבת היווצרו של הכאב.
בו זמנית, חובה עלינו לנסות ולהציע לשתי החברות לערוך שינוי בחייהם, תוך הכרה של הרגישיות השונות, ההבדלים הפוליטיים בין העמים ובין קבוצות שונות בתוך כל עם ודת, ולדבר בשפתם שלהם.
השני, עלינו להתמודד עם העובדה שרבים מבני קהילתי רואים בי בוגד, "עוכר ישראל" הם קוראים לי, בשל הבחירה להקשיב לכאב של כולם. עבורם האהבה היא מוגבלת, מוסגרת בתפיסת סכום אפס, ומכאן שאהבת הפלסטינים היא עצמה נעשית על חשבונה של אהבת ישראל.
מאמינים בתורה שאומרת כי כל בני האדם נבראו בצלם?
במהלך שיחה בניו-יורק בין מנהיגי דת יהודים (מזרמים שונים), נוצרים ומוסלמים - פתחתי את דברי בתיאור של אנשי ירושלים הכואבים. בו ברגע עצר אותי אחד הרבנים ואמר: "אין זה ראוי לכלול את אנשי ירושלים הפלסטינים והישראלים כאחד, שהרי יש הקשר לאירועים, ובעוד שהפלסטינים בירושלים אחראים לכאבם שלהם - הישראלים לא עשו מאומה מעבר לרצונם לחיות בעיר הקודש בשלווה".
נבוכותי. עוד לא הספקתי לסיים את המשפט הראשון, את תיאור הכאב האישי שלי, וכבר נשפטתי. בו זמנית, אני מכיר את הקול הזה כל כך טוב, הוא מדבר בתוכי. תחושת האשמה על העבודה עם הפלסטינים, והמדרש ולפיו: "כל המרחם על האכזרים, סופו מתאכזר על הרחמנים".
יש שרואים בבחירה זו עצמה הוכחה לכך שחסרה לנו אהבת ישראל. התבוננתי לעיניו הכואבות של הרב, ועניתי: פגשתי אינספור מנהיגים פרו-פלסטינים והם מאמינים בכל ליבם הפוך ממך. התפקיד שלי הוא לקחת את האכפתיות שלך ושלהם, שעל פניו סותרת האחת את השנייה, ולהשתמש בה ככלי לעשיית שלום בירושלים.
והפניתי שאלה אליו ולכל אחד מהנוכחים בחדר: האם אתם מאמינים בכל לבכם בתנ"ך הכותב שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים?
האהבה לפלסיטינים - לא "על חשבון"
מסופר על הרב דיסקין, מרבני ירושלים של ראשית המאה העשרים, שפעם צעד ברחובות העיר העתיקה וראה מוסלמי הכורע על ברכיו בתפילה. הרב סירב לעקוף את הפלסטיני - וחיכה עד שיסיים את תפילתו. תלמידו תמה: הרי מדובר בתפילה של מוסלמי. וענה הצדיק בפשטות: "וכי אינך רואה את השכינה העומדת מולו?"
אני אוהב את סיפורי הצדיקים שעל ברכיהם גדלתי. אחד האתגרים המרגשים בחיי הוא להמשיך לצעוד לאורם, אך בכל פעם שמופיעה המילה "יהודי" - לתרגם זאת לבני האדם, ובחיי שלי – לישראלים ולפלסטינים. אהבה לפלסטינים היא לא על חשבון "אהבת ישראל". רק כאשר נצליח לערוך את התרגום בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו - נוכל למצוא שפה חדשה לפתרון הסכסוך.
לפנייה לכתב/ת 
