שיעור באהבה ראשונה

אהבה שתיזכר לנצח. אהבה ראשונה(צילום: Shutterstock)

נועה בנוש: ניסים וסולם האהבה

שנות ה-80 העליזות יזכרו יותר מכל כעשור של אסון אופנתי. לא בלבד שהיינו מתלבשים כמו תאונה מצערת בין כל צבעי הקשת על הספקטרום הזוהר, אלא שגם היינו משוכנעים שאנחנו נראים פשוט נפלא. שנות ה-80 זכורות לי גם כעשור שבו החלו הגישושים כלפי המין השני, כבר כילדה בבית הספר היסודי. הניסיונות האלה, יש להודות, לא נחלו הצלחה מרובה. מצד שני, הם בטח לא היו גרועים כמו כריות הכתפיים שכל כך אהבתי ללכת איתן.

אי שם בכיתה ד' גילינו את הבנים. היינו נפגשות כל החברות, וכל אחת היתה מדרגת את הבנים ב"סולם אהבה" ומשוות אותם בינינו. כבר אז היו לי עקרונות פמיניסטיים, וברגע שהחלטתי שהגיע הזמן שיהיה לי חבר הייתי לבת הראשונה שהציעה חברות לבן. אבל סטנדרטים, מסתבר, היו לי פחות, כי לפי סולם האהבה שמצאתי ביומן שלי, הצעתי חברות לילד שדורג רק במקום הרביעי. השיקולים שלי היו מאד פשוטים: אני צריכה חבר, הוא פנוי ונראה מעוניין. כל הרכיבים החיוניים לזוגיות מאושרת.

הצעת החברות היתה רומנטית להפליא. בהפסקה בין השיעורים השחלתי פתק לתוך הילקוט של ניסים. "רוצה שנהיה חברים?" והפתק עם התשובה "כן" לא איחר להגיע. ביום למחרת מצאתי פתק נוסף אצלי בילקוט, עם הצעת חברות מניסים, והשיעור הראשון אי פעם שקיבלתי בנושא פמיניזם.

בשבועות הבאים התנהלתי מול ניסים כמו שכל בת מתנהלת מול בן הזוג שלה: התעלמתי ממנו לגמרי. הסיטואציה שבה אנחנו חברים הביכה אותי מכדי לדבר איתו. ואם דיבור אינו פעולה מספיק מביכה, הרי ששבועיים מאוחר יותר ארגנו מסיבת כיתה, ובתור חברה של ניסים ציפו ממני לרקוד איתו סלואו. ריקודי הסלואו, רק לסבר את האוזן, כללו בן ובת שעומדים אחד מול השני ונוגעים זה בכתף של זו עם קצה האצבע. אז כמובן שסירבתי לתת יד לכל התועבה וההפקרות הזאת, או לכתף של ניסים. ההשלכות היו ברורות, והפתק הבא בילקוט לא בושש מלהגיע. ניסים נפרד ממני והציע חברות לילדה אחרת, אחת שלא מתביישת לגעת בכתף של בנים.

סולם הבנים של נועה(צילום: אוסף משפחתי)

היומן של נועה בנוש(צילום: אוסף משפחתי)

לורי שטטמאור: נשיקה ראשונה בפרדס

כשאני חושבת על זה, בבית ספר יסודי הייתי גרסה הרבה יותר מוצלחת של עצמי, וכנראה שמאז מצבי רק הידרדר. למה הייתי מוצלחת, אתם שואלים? בואו נגיד שהייתי יזמית צעירה ומצליחה שהפכה למעצמת בייביסיטר, עם לקוחות יום-יומיים בדמות הורים מהשכונה שקראו לי לשמרטף על ילדיהם הקטנים. ההיסטריה היתה ענקית ולו הייתי חכמה מספיק כדי להמשיך עם זה, וודאי הייתי יכולה לעשות אקזיט ענק בכיתה י"ב, ובגיל 33, במקום לכתוב לכם את הטור הזה, הייתי כותבת לכם מהחוף בתאילנד, אחרי שפרשתי לגמלאות מוקדמת רק כדי לכתוב את הספר המתנשא שלי "כך תפרשו לגמלאות מוקדמת".

אבל זה לא קרה. מה שכן קרה זה שבנוסף למעצמת השמרטפות הייתי גם שדכנית לא רעה בכלל, שנהגה לחבר בין ילדים שונים מהכיתה. "חברה שלי רוצה להציע לך חברות", הייתי לוחשת לאחד הילדים, והוא כבר היה מסמן לי אם הוא בעניין או לא. אם התשובה היתה חיובית – והיא בדרך כלל היתה - הייתי ניגשת לחברה ששלחה אותי ומודיעה לה שהעניין סגור, ושמעתה יש לה חבר.

כשדכנית דומיננטית, גם הצעתי לבנים חברות בעצמי. לחבר הראשון שלי קראו א' והיו לו עיניים גדולות וכחולות. הוא גם היה ממש נחמד – וזה הספיק לי. היינו חוזרים ביחד הביתה ועושים ביחד מסיבות פיג'מות עם עוד כמה בנים ובנות. בכיתה ה' ניסינו להתנשק. עמדנו ליד עץ תפוזים גדול (כן, פעם היו פרדסים בכפר סבא), עצמנו את העיניים והתקרבנו האחד לשנייה.

רגע לפני הנשיקה, הוא ניסה לוודא שאנחנו נמצאים על אותו הקו: "אבל בלי לשון, נכון?", ואני, שכל כך נגעלתי, פלטתי מיד "איכס! מה פתאום לשון!", והלב שלי כמעט יצא מהמקום מרוב התרגשות. "רק מוודא", הוא אמר ועצם את עיניו. אחר כך התקרב אליי ונגע בי עם שפתיו. בגלל שראינו בסדרות שנשיקות אמורות להיות ארוכות, התחלנו לספור: "1... 2... 3...", כך, עד שהגענו עד 30, ואז ניתקנו זה מזו וחייכנו. החלטנו שזה יהיה הסוד שלנו, אבל למחרת כבר סיפרתי לחברות.

ביסודי הייתה לה גרסה טובה יותר. לורי שטטמאור(צילום: עמי פרידמן)

נטלי להב: הילדה החדשה בכיתה

כשהייתי בת 10 עליתי יחד עם המשפחה מלונדון לישראל. זה היה מעבר חד ופתאומי ועבור ילדה קטנה, זאת גם היתה חוויה לא פשוטה בכלל. העובדה שלא ידעתי מילה בעברית לא תרמה למצב, במיוחד לאור העובדה שרוב הילדים בכיתה ד' גם לא ממש מדברים אנגלית. מעבר לקשיי השפה, בלונדון גם למדתי בבית ספר לבנות בלבד, כך שעד לאותו הרגע, לא היתה לי כל אינטראקציה ממשית עם בנים.

ביום הלימודים הראשון שלי בישראל, העמידה אותי המורה בפני כל הכיתה והציגה אותי בתור הילדה החדשה מלונדון. לא רק שלא הבנתי מה המורה או הילדים אומרים, גם לא ידעתי איך מתנהגים כשיש בנים איתי בכיתה! כאילו מה? מדברים איתם? מתעלמים מהם? מי הם היצורים המוזרים האלה ולמה הם רוצים לשחק בחוץ כדורגל כל היום?

אחרי שתי שניות של שתיקה מלאה מול כל הכיתה, ילד אחד, אותו אני לא אשכח לעולם, צעק לעבר כל הכיתה "איזה יפה היא". נכון שלא ידעתי לדבר עברית בכלל, אבל כן היו כמה מילים פה ושם שכן ידעתי, ו"יפה" הייתה אחת מהן. מיד הפנים שלי החלו לבעור והסמקתי מול הכיתה. זאת היתה הפעם הראשונה שבן אמר לי שאני יפה, וזה הקסים אותי. בהפסקה יצאתי עם כל הילדים החוצה לשחק, ואותו הילד שצעק לי התחיל לכרכר סביבי.

למעשה, מאותו היום הוא לא הניח לי לרגע, בקטע חמוד כמובן, ודאג לתת לי להרגיש הכי רצויה בעולם. בזכותו הכרתי עוד ילדים, נהיו לי חברים וחברות חדשים, שבהמשך גם הצלחתי לתקשר איתם כמו שצריך בעברית. הוא תמיד היה שם לצידי, עזר לי, הגן עליי ובכללי, פשוט אהב אותי ונתן לי להרגיש את זה בכל רגע ורגע. בזכותו הנחיתה שלי הייתה רכה יותר, ובזכותו גם הצלחתי להשתלב במקום בו הייתי בטוחה שלא אצליח להשתלב לעולם.

היא לעולם לא תשכח את הילד שצעק לה שהיא יפה. נטלי להב(צילום: אוסף משפחתי)

למדתי באותה הכיתה גם בשנה שאחרי והמשכנו להיות קרובים, אבל למרות הכול, הוא אף פעם לא הציע לי חברות. עד היום אני לא יודעת למה הוא לא הציע, אבל הוא גם לא הציע לאף בת אחרת אז הנחתי שהוא כנראה ממש רצה, אבל פשוט אף פעם לא העז. בסוף הייתי בכלל חברה של בן דוד שלו, ובכיתה ו' עברתי שוב פעם בית ספר. השארתי אותו שם, מאחור, עם הרבה זיכרונות נעימים ורגשות אוהבים שאף פעם לא מומשו. נפגשנו במשך תקופת בית הספר והתיכון ככה באקראי כמה פעמים, אבל מעולם לא קרה בינינו משהו פיזי. ובכל זאת, תמיד נשאר לו אצלי מקום קטן בלב, ותמיד אזכור את היום הזה, שבו הוא נתן לי להרגיש הכי יפה ורצויה בעולם, באחת התקופות הקשות בחיי, בה הכי הייתי צריכה את זה.

יעל גזית: השיעור הכי טוב שקיבלתי בחיים

אחרי שנים של חנוניות ללא הפסקה ובידוד חברתי, הגעתי לתיכון וגיליתי שכללי המשחק השתנו. החבר'ה המגניבים באמת יצאו למועדוני רוק, ואני הצטרפתי אליהם כי רציתי לגלות אם יש חיים מעבר לציונים גבוהים ושעמום מהחיים. הם לבשו בגדים שחורים והתאפרו בהגזמה, טיפסו על גגות של מפעלים באזור התעשייה של חולון ובילו במועדונים בתל אביב עד אמצע הלילה.

באחד הלילות שטופי ההורמונים האלה, הכרתי ילדון בשם אביב. הוא היה תיכוניסט גבוה עם שיער ארוך, כזה שאפשר להתאהב בו בקלות בלי לדבר הרבה. אז בעיקר רקדנו. באמצע שיר מטאל רועש הוא הביא לי את הסיגריה הראשונה שלי והזמין אותי אליו לשמוע שירי רוק חדשים במחשב (זאת כנראה היתה הגרסה המודרנית של "רוצה לבוא אליי לשמוע תקליטים?"). העיניים הפעורות שלי נפתחו עוד יותר לרווחה מרוב התלהבות וברור שהסכמתי לכל הצעה של אביב גפן המקומי.

בית הספר הפסיק לעניין אותי ורק חיכיתי למפגש הבא עם הרוקיסט שלי. המחברת שלי התמלאה בציורים של לבבות, והיומן שלי עוטר בסיפורים דמיוניים עליו ועל מה שאני, בעזרתם של ההורמונים שלי, הולכת לעשות איתו. לפני המסיבה הגדולה של יום שישי גזרתי חולצה שחורה, התאפרתי לפי כל כללי הטקס והתאמנתי מול המראה על צעדי הריקוד שלי, שכללו, מן הסתם, הרבה תזוזות של שיער מבולגן והנפות ידיים חסרות שליטה, אבל מתוזמנות היטב.

יעל גזית. נדלקה על אביב גפן המקומי(צילום: אוסף משפחתי)

יום שישי הגיע סוף-סוף, ואני התמקמתי במרכז הרחבה עם החברות הגותיות שלי, מחכה לזרועות הארוכות של אביב שייקחו אותי רחוק משם וימשכו אותי עד אליו, אבל הידיים שתפסו אותי באותו לילה והוציאו אותי מחוץ למועדון לא היו שלו. אחרי כמה רגעים של בלבול מצאתי את עצמי מוטחת על קיר צדדי. "מה את חושבת שאת עושה?" שמעתי אותה צועקת עליי. בחורה עם עיניים ענקיות וגוף מאסיבי שהיה פתאום צמוד אליי.

היא נראתה כמוני, לבושה שחורים ומאופרת בכבדות, אבל לא הכרתי אותה. "את לא יודעת עם מי את מסתבכת", היא אמרה לי בכעס. "אם עוד פעם אחת אני אתפוס אותך רק מסתכלת על חבר שלי אני אשלח אותך למיון עם אף שבור". היא שחררה את האחיזה ואני צחקקתי מרוב מבוכה והלם. "מה את צוחקת?", היא דחפה אותי שוב והקול שלה היה מפחיד ועוצמתי. מסתבר שלאביב הייתה חברה, והיא לא התכוונה לוותר לשקרן הזה כל כך מהר. חזרתי למסיבה רועדת ולא דיברתי איתו מאז מרוב פחד.

השמועה על הפרידה של הזוג המאושר הגיעה אליי אחרי שבועיים, אבל אביב כבר לא עניין אותי. פתאום הגעתי למסיבות והעיניים שלי חיפשו רק דבר אחד- את החברה שלו לשעבר, את ההיא שאיימה לשלוח אותי למיון. הזיכרונות מאביב נשכחו עם השנים, אבל את הבחורה הזאת לא אשכח לעולם. היא הייתה הראשונה שהזיזה אצלי משהו שהיה רדום, בין הציונים הגבוהים והלילות הארוכים, היא הייתה הראשונה שמשכה אותי אליה באמת. כבר לא האמנתי לכל מה שלימדו אותי בבית ספר ובחיים, כבר לא נמשכתי לגברים כי זה מה שהייתי אמורה לעשות. באמצע הלילה המבולבל והרועש ההוא, הבלבול ואי השקט שלי פסקו, ולראשונה בחיי גיליתי את עצמי. וזה השיעור הכי טוב שקיבלתי בחיים.

תומר און: אהבה ממצמוץ ראשון

כשראיתי אותה בפעם הראשונה, חשבתי שהיא הנערה הכי יפה שראיתי אי פעם. זה היה כל כך מהר שזו אפילו לא הייתה אהבה ממבט ראשון אלא אהבה ממצמוץ ראשון. זה היה היום הראשון בתיכון, והמורה הושיבה אותנו במעגל היכרות.

התאהב על היום הראשון של התיכון. תומר און(צילום: אוסף משפחתי)

קובי סרדס: אלמוג היפה היתה הכרטיס שלי לנורמליות

הימים הם שלהי שנות התשעים, האיום של באג 2000 חג מעל ראשינו, מכנסי שבע שמיניות איימו לכלותינו, אבל אני הייתי עסוק בעיקר באלמוג. אלמוג היתה החברה הכי טובה שלי. היינו מעבירים פתקים בכל שיעור, מעשנים יחד במחששה, חולקים את אותו טעם מוזיקלי (אין על אמינם וג'יי לו) והיא היתה יפה, הכי יפה. אחרי שכתבתי לה מספר מכתבים עם רמיזות מוזרות שלא הובילו לשום מקום, החלטתי לגייס מספיק אומץ, לפתוח את שעל ליבי ולהגיד לה: אני רוצה שתהיי חברה שלי! לבסוף כתבתי לה: "ביום חמישי אנחנו מבריזים מהיסטוריה והולכים אחרי הבית ספר למקדונלדס, רק שנינו".

יום חמישי מגיע ואני עושה הכל כדי שאף אחד לא יצטרף להברזה שלנו. אלמוג זורמת ושעה אחר כך אני מוצא את עצמי מלקק גלידה מולה, כשמולנו על השולחן ניצבים שני מגשים מלאים במפיות וקטשופ, עדות אילמת לארוחה הרומנטית שתכננתי לנו. אני מחליף צבעים, כי מאיפה מתחילים? בחיים שלי לא עשיתי דבר כזה. אחרי שאני מתפתל זה יוצא לי: "אז חשבתי על זה הרבה, ולמה שבעצם לא נהיה חברים? אנחנו גם ככה כל הזמן ביחד... בא לי שתהיי החברה שלי".

דייט במקדונלדס. קובי סרדס(צילום: אוסף משפחתי)

שתיקה מביכה ופתאום קול צחוק מתגלגל. "קובי, אתה צוחק, נכון?", אמרה לי, משועשעת. "למה שאצחק? אני רציני, בבקשה תפסיקי לצחוק". ואז הגיע תורה להחליף צבעים. היא אמרה שאנחנו חברים כאלה טובים אז למה להרוס את זה? וחוץ מזה, טוב לה לבד, היא לא מחפשת חבר כרגע, וכיף לנו ככה, אז למה להגדיר הגדרות? את השאר כבר לא שמעתי. העלבון שנזרק לפרצוף שלי הכניס אותי לאזור הדמדומים של הדחייה, וכל מה שרציתי היה לברוח הביתה.

ניסיתי בכל זאת לשחק אותה קול, ונרדנו בחיוך ובחיבוק, כשאני אומר לה שהכל בסדר (זוג מילים שמשתמשים בו כדי לומר שכלום לא בסדר). עליתי לאוטובוס והיה לי מר בפה. מן מרירות שאף פעם לא הרגשתי לפני זה. אני הרי כבר ראיתי בדמיוני איך אני מכין לה ארוחה רומנטית, לוקח אותה לסרט ואיך אנחנו הופכים להיות הזוג הכי שווה בשכבה. אחרי אותו יום התנהגנו כאילו שהכל כרגיל בינינו. למדתי באותו אחר צהריים במקדונלדס שעדיף לי לשתוק, ושחשיפה מובילה לכאב. אז בימים סתמתי וצחקתי, והמשכנו להיות ידידים טובים. בלילות הייתי פותח מחברת וכותב בה את כל מה שלא העזתי לומר. שם סיפרתי לה בפרוטרוט על החיצים המורעלים שהרגשתי שהיא כיוונה לי ללב.

חצי שנה אחרי זה, בעיצומו של ליל הסדר, ידידה שלחה לי הודעה, ותהתה אם שמעתי שלאלמוג יש חבר חדש. החבר החדש שלה הסתבר, היה החבר הכי טוב שלי. שוב שמתי על פניי את הפרצוף הקול ורצתי הביתה לשמוע שירים עצובים ולהתפרק במחברת שלי.

איך זה שהתאהבתי בבחורה ולא בבחור? נראה לי שכל כך רציתי להשתלב ולהרגיש נורמלי עד שעשיתי כל מה שיכולתי כדי להשתיק את כל הקולות החיצוניים והפנימיים ולהגיד להם:" עכשיו תסתמו, יש לי חברה!". חברה מבחינתי הייתה גושפנקה לכך שאני כמו כולם ואני לא מה שהם חושבים שאני, או מה שאני חושב שאני. אלמוג התאימה לי בול לציור שניסיתי לצייר לחיי. אבל החיים הם לא ציור. אלמוג בסוף התחתנה עם ההוא, ואני גיליתי שאני ממש אוהב בנים.