כשאני מדבר עם נשים אני כמעט מתעלף
"הבחנתי בבחורה שמצאה חן בעיני, שעמדה ודיברה עם חברותיה. הלכתי לקראתה וככל שהתקרבתי נהייתי יותר ויותר מתוח. הרגשתי שפאניקה גופנית ורגשית לופתת אותי ובקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה. אני לא זוכר כבר מה אמרתי לה, אלא רק את דפיקות הלב, הפה היבש וההזעה". רועי צור על חרדה חברתית ועל המנגנון הנפשי שמשמר אותה
"זה קרה במסיבת קיץ שהוזמנתי אליה. הגג היה מלא בבחורים ובחורות ששוחחו זה עם זו. פתאום הבחנתי בבחורה שמצאה חן בעיניי, שעמדה ודיברה עם חברותיה. הלכתי לקראתה וככל שהתקרבתי נהייתי יותר ויותר מתוח. כשנעמדתי מולה, הרגשתי את כל העיניים מופנות אליי, והחזה שלי התכווץ. כעבור כמה שניות הרגשתי שפאניקה גופנית ורגשית לופתת אותי ובקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה. המשכתי לדבר, אולם הרגשתי שאני עומד להתעלף במקום. אני לא זוכר כבר מה אמרתי לה, אלא רק את דפיקות הלב, הפה היבש וההזעה".
כך פתח יאיר (בדוי) את הפגישה הטיפולית שלנו. אצל רובנו, אינטראקציות ראשוניות עם בני המין השני מעוררות באופן טבעי מתח מסוים וחשש שהאחר ידחה אותנו. אולם בקרב אנשים ביישנים, מופנמים או רגישים מאוד, אינטראקציות כאלה יכולות להיתפס לעיתים כחציית ים סוף, לא פחות. רמה גבוהה של חרדה ממצבים חברתיים משבשת את החיים באופן ניכר, גורמת לסבל רב ובעיקר מונעת מאיתנו מלממש את הפוטנציאל שלנו בתחום הזוגי ובכלל.
חרדה במצבים חברתיים יכולה להתרחש ביציאה לדייט, פניה לאדם שמוצא חן בעינינו, פגישה עם הוריו של בן-זוג חדש, או דיבור בפני קבוצת אנשים שזה עתה הכרנו. בכל המקרים היא מעוררת את המחשבה המלחיצה שאחרים רואים, שופטים ומעריכים אותנו כל הזמן. מחשבה זו גורמת לסימפטומים גופניים דוגמת: הסמקה, הזעה, שינויים בקול ורעד. החשש שאחרים יבחינו בסימפטומים אלה רק מלחיצה עוד יותר, ויכולה לחבל בניסיון ליצור מערכות יחסים קרובות עם אחרים, עד כדי שיתוק והימנעות ממצבים חברתיים שונים.
אלא שההימנעות הזו רק מנציחה את מעגל הקסמים, ומרגילה את המוח שלנו לחשוב כי אי-עשייה היא דרך ההתמודדות הנכונה. אמנם כך רמת החרדה יורדת בטווח הקצר, אולם בטווח הארוך ההימנעות גורמת לנו לשלם מחיר כבד, כך שלבסוף היא רק מגדילה את המצוקה, כיוון שהיא מרחיקה אותנו מאנשים וממצבים שאנו כן מעוניינים בהם בסופו של דבר.
חרדת ביצוע אינה תחושה ערטילאית, אלא חוויה נפשית חזקה המלווה בסממנים גופניים וקונקרטיים, כפי שחווה יאיר. הפחד הגדול המסתתר מאחורי חרדת ביצוע הוא שאנשים אחרים יגלו את ה"אני" האמיתי שלי (שהוא לדעתי נחות וחסר ערך, בשונה מכפי שאני מציג את עצמי כלפי חוץ). כלומר, בשביל הסובל מאי נוחות חברתית, הפחד הגדול הוא שהכישלון יחשוף את החולשות האישיות ואת הנחיתות שמבפנים.
בכדי לברוח מתחושת הבושה ומהסימפטומים הגופניים הקשורים אליה, חלק מהאנשים הסובלים מחרדה חברתית עסוקים במה שנקרא "ניהול רושם", כלומר החצנה של דימוי עצמי כוזב, דרכו האדם נראה בטוח בעצמו, שולט במצב, ונתפס לעיתים באופן לגמרי הפוך מאיך שהוא באמת מרגיש. האירוניה היא שאם אדם עסוק כל כך בהנצחת דימוי שאינו מתיישב עם חוויותיו הפנימיות, הוא מעמיד את עצמו בסכנה מתמדת שהעמדת הפנים השקרית תיחשף. מספיקה טעות אחת, גילוי של חרדה או חולשה, והדימוי העצמי הכוזב ייתפס בקלקלתו. "ניהול רושם", אם כך, הוא משימה מתישה ומלחיצה כיוון שהאדם חי בפחד מתמיד שמא בניין הקלפים שהוא בנה יקרוס תחתיו.
לסנן את החיובי ולקלוט רק את השלילי
רבים מהסובלים מחרדה חברתית, שהיא בעצם קטגוריה של הפרעת חרדה, חותרים לשלמות בניסיון לשלוט בעולם כאוטי ולא ודאי. יש בהם תחושה מושרשת שהם אינם טובים מספיק, שהם חסרים או פגומים במובן מסוים, או שונים מאחרים באופן כזה שלא מקובל על הסביבה. מחשבות אלה יוצרות אשמה, בושה וחשש מהשפלה עם חשיפת האני האמיתי לעיני הזולת. כמו כן, ישנו קשר הדוק בין חרדה חברתית או חרדת ביצוע לבין בושה, פחד מפני ביקורת ופרפקציוניזם. הפרפקציוניסט עסוק בעצמי האידיאלי, ומנסה כל העת לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ובציפיות שהוא מציב לעצמו, והוא חווה בושה כתוצאה מביקורת או הפגנת חולשה המעידה על כך שהוא לא מספיק טוב.
אחד המנגנונים הנפשיים הקיימים בכדי להגן על עצמנו מפני תחושות לא נעימות, הוא להשליך אותן החוצה אל הסביבה. הפרפקציוניסט, באופן לא מודע, משליך את העצמי האידיאלי שלו על הקול הביקורתי שבו, ואת הסטנדרטים הגבוהים שהוא מציב – על אנשים אחרים, אשר הופכים במהרה למבקרים הכי קשים שלו. אולם מה שהפרפקציוניסט בדרך כלל מחמיץ, זה את ההבנה הפשוטה שהוא בעצם השופט הגדול ביותר של עצמו.
הלוקים בפוביה חברתית רואים את המציאות החברתית באופן מסנן ומפריז. החשיבה המסננת גורמת להם לסנן החוצה את העובדות החיוביות מסיטואציה חברתית ולקלוט רק את העובדות השליליות. כלומר, גם אם מאה אנשים יגידו עלי דברים טובים אני אקטין מחשיבותם, כלומר אסנן אותם החוצה, ואתייחס רק לאדם האחד הזה שיאמר משהו שאינו מחמיא. החשיבה המפריזה משלימה את התמונה בכך שהיא גורמת להם להוציא דברים מפרופורציה, באופן שכל טעות קטנה הופכת להיות כשלון גדול, וכל אמירה לא מחמיאה של אדם מסוים פוגעת קשות בערכם העצמי.
בנוסף, אנשים בעלי חרדה חברתית ניחנים ברגישות גבוהה לסביבה. הם קולטים ניואנסים בהבעות הגוף והפנים שאחרים לא קולטים, אולם עקב עיוותי החשיבה שלהם, הם בטוחים יתר על המידה באשר למסקנות השליליות שהם מסיקים מהתנהגות הסביבה. מאפיינים אלה ואחרים גורמים לנבואה שאנשים לא יאהבו אותם - להגשים את עצמה. כך, אם אני מצפה לחוש עצבנות ולהידחות על ידי הסביבה, אני אבחין ואתרכז דווקא באדם שהוא מסויג כלפי, או סתם מסויג באופן כללי, ואראה בכך הוכחה שהסביבה דוחה אותי, ושהציפיות השליליות שלי מבעוד מועד היו נכונות.
כמו כל חרדה, גם חרדה חברתית מועצמת דרך דיבור עצמי שלילי, אולם על הסובלים מהחרדה הזאת להכיר בכך שמקור הפחדים שלהם הוא בדמיון ובאמונות שלהם על המציאות, אמונות שרק מגשימות את עצמן. אמונות כאלה יכולות להיות למשל הערכה מוגזמת בדבר סיכויי ההתממשות של משהו שאנו פוחדים ממנו כמו כשלון, וציפיות קטסטרופליות שדרכן אנו מאמינים שהגרוע מכל יתרחש. במקביל, הם מעריכים הערכת חסר את יכולתם לעמוד בחוויות השליליות ובתסמינים הגופניים של החרדה, ומאמינים שלא תהיה להם כל שליטה על תחושות אלה כאשר הן יצופו ברגע האמת.
חרדה חברתית כבעיית הסתגלות
דרך מעניינת אחרת להסתכל על חרדה חברתית היא כבעיית הסתגלות. אנשים שלא סובלים מחרדה חברתית הם רגישים ומחוננים הרבה פחות בקליטת רמזים דקים מאנשים אחרים, ואין להם את האנטנות החברתיות והרגישות שיש לאנשים עם חרדה חברתית. אולם "קהות חושים" זו דווקא יכולה להעיד על יכולת טובה יותר להסתגל לחיים בסביבה מרובת אינטראקציות שיש בה גם ביקורת, חוסר פרגון ושיפוטיות.
אין ספק כי בעבר פונקציה זו התפתחה כדי לסרוק כל העת סכנות חברתיות בסביבה, כדי לא לפגוע באף אחד וכדי לשמור על המעמד החברתי שלנו בקבוצה. אולם כאשר היא מועצמת ומוגברת מעבר לרצוי, היא הופכת מנכס לנטל, כמו כל תכונה היוצאת מפרופורציה. כלומר, מה שהיה אמור להגן עלינו, הופך להיות המכשול הכי גדול שלנו.
לסיכום, חשוב להדגיש כי היכולות החברתיות של אנשים עם אי נוחות חברתית אינן נופלות משל שאר האנשים, והם יכולים לצלוח בקלות סיטואציות אחרות. כמו כן, שליליות ודימוי עצמי נמוך, לצד שאיפה נואשת להסתיר את הדימוי העצמי הזה ואת הסימפטומים הגופניים הנלווים – הם תופעה טיפוסית לאנשים הסובלים מחרדה חברתית. "ספרי עזרה עצמית שקראתי תמיד חוזרים על אותה מנטרה: תפסיק כבר לייחס כזו חשיבות גדולה למה שאנשים אחרים חושבים, אבל אני לא ממש מצליח", אמר לי יאיר. "הלוואי וזה היה כל כך קל. זה קצת כמו להגיד אל תחשוב על לימון צהוב, ואז כל מה שעובר לך בראש זו תמונה של לימון צהוב", עניתי.
האם חרדה חברתית היא גזרת גורל? האם יאיר ואחרים שבויים לנצח בביולוגיה ובגנטיקה שלהם? לא בהכרח. בטור הבא אדבר על מספר טכניקות וגישות להתמודדות ולהקלה על חרדה חברתית.
רועי צור הוא מטפל פרטני וזוגי, מתמחה בהתמודדות עם לחצים וחרדות, ומעביר את השיעורים "איך לבחור נכון בן-זוג לחיים?" ו"איך להישאר רגוע" במסגרת הסקול-אוף-לייף.
לפנייה לכתב/ת 
