שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עושה היסטוריה: הצלמת שמשחזרת זכרונות
    החל מברית מילה, דרך סוכות וחנוכה, ועד טבילה במקווה ושמירת שבת - תערוכה חדשה מציגה פרויקט צילומים מרהיבים, שמחזירים את הצופה אל ימי העיירה היהודית באירופה (גם אם מעולם לא ביקרתם שם לפני כן)

    כשהצלמת מיכל ברץ קורן נתקפה געגועים אל מחוזות ילדותה, היא החליטה להקים לתחייה את בית סבתה, שמזמן עומד נטוש. איתו, קיבלו רוח חיים גם דמויות, נופים, צבעים וזכרונות, ששמורים לא רק לצלמת, אלא טבועים בזכרונם הקולקטיבי והאישי של רבים מיוצאי יהדות מזרח אירופה. בסדרת תמונות שיצרה ברץ קורן, ותציג בתערוכה חדשה בשם "מיינע טייערע" ("יקרה שלי" ביידיש) בגלריה זימאק בתל אביב, היא לוקחת את הצופה לטיול כשר במחוזות השטייטל - על כל מנהגיו, שמחותיו ותרנגולותיו - החל מתיעוד של טקס ברית מילה, דרך מנהג התשליך, סוכות וחנוכה, הטבילה במקווה וגם שבת טיפוסית בבית. כולל כמה תרנגולות בחצר.

    ככה זה קרה. מתוך תהליך הצילום

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "כל הפרויקט הזה הוא בהשראת החיים של סבא וסבתא שלי, איך שדמיינתי את החיים שלהם מתוך סיפורים וספרים שקראתי על התקופה, מתוך ציורים שאני אוהבת להתבונן בהם", מספרת ברץ קורן. "כל תמונה התחילה בכלל כציור. אני קודם כל עושה סקיצה. נותנת לציור צבעים ואז מתחילה לחפש אנשים, לוקיישן ותפאורה, ובגלל זה החיפוש של הלוקיישנים מאתגר יותר, כי יש לי כבר משהו בנוי בראש".

     

    ברץ קורן שאבה השראה גם מסיפוריהם של בשביס זינגר, ביאליק וש"י עגנון, וגם מציוריו של שאגאל. חלק מהתמונות צולמו בביתה המקורי של סבתה, שעומד נטוש כבר כמה שנים, ורוב הבגדים נלקחו מהמלתחה שלה. "הרגשתי שנתתי לסבתא שלי המשכיות כשהשתמשתי בדברים שלה כדי לייצר משהו חדש. זה השאיר אותה בחיים. גם היה לי מאוד ברור ש"מיינע טייערע" יהיה שם הפרויקט, כי ככה סבתא הייתה קוראת לי ולאמא שלי".

    "ברית מילה"

     (צילום: מיכל ברץ קורן)
    "אנשים יוצאים מבית הכנסת, המבט של האם מופנה למצלמה, היא מגוננת על התינוק מפני ההמולה. התמונה אמנם נעימה, אבל ברקע משהו מאיים - דרך הקווים של המבנה שמתנקזים פנימה לכיוון האם והתינוק, הקומפוזיציה שסוגרת, הצפיפות, החיבוק הלוכד של המשפחה. הצילום נעשה על רקע הכנסייה הקופטית ביפו, מה שהצריך להשקיע בקשר מיוחד עם אנשי הכנסייה".

     

    "חתונה"

     

     (צילום: מיכל ברץ קורן)
    "יש משהו גרוטסקי בצילום כשמסתכלים על הזוג הקפוא ועל קרוביהם הצוהלים סביבם. התמונה צולמה על רקע הצריף של סבתא וסבא רבא שלי, סבא ישראל בנה את הצריך במו ידיו, כמו שנהגו באותה תקופה יהודי מזרח אירופה. אפשר לראות כאלה בצילומים ובציורים של יהודי אירופה, ובציוריו של שאגאל הצריפים מופיעים בכל מקום. הצריף עומד ריק כבר 30 שנה, וכשנכנסנו לסדר לקראת הצילומים מצאנו במטבח לוח שנה של השנה 1987. הקירות מעץ מתפורר. על החצר השתלטו צמחים ועשבים - כל אלה תרמו לדרמה, לצבעים ולתאורה בצורה מושלמת. הכלייזמרים ברקע ניגנו, והכניסו את כולם לקצב".

     

    "טבילה"

     (צילום: מיכל ברץ קורן)

    "סיפור היטהרותה של כלה יום לפני חתונתה, בלוויית בנות המשפחה והחברות שבאות לתמוך. ניסיתי ליצור אווירה של התרגשות והיטהרות, לצד חוסר הנוחות של הכלה לעתיד בתוך ההתרחשות סביבה. התמונה צולמה במעיין עין חשרת, אותו מצאתי אחרי שנוכחתי לראות שרוב האתרים שהכרתי מטיולים בתור ילדה נהרסו כליל, או שהפכו לאתרים גדולים בתוך פארקים מסודרים. בעין חשרת היה כל מה שכיוונתי אליו בדמיוני - המפלסים שאפשרו לי לבנות את התמונה בכמה מישורים, המסתורין והשלווה. את יפעת, הדמות הראשית, מצאתי דרך מודעה שפרסמתי. היא הייתה היחידה ששלחה לי תגובה והייתה פשוט מושלמת לטבילה - נערה יפה עם פני מלאך, הבעה בוגרת וגזרה רנסנסית".

     

    "חנוכה"


     (צילום: מיכל ברץ קורן)
    "לפני הצילום, כדי ליצור אווירה קודרת, סיפרתי למצולמים סיפור דמיוני על בן משפחה שיצא למלחמה ולא חזר ואיש לא יודע מה עלה בגורלו. בהמשך לכך, בבית העני הנראה בתמונה, יש ניסיון ליצור אווירה משפחתית וחמימה ולהתעלם מהמציאות העגומה. בצילום הזה אפילו אמא שלי הסכימה לשתף פעולה במחווה יוצאת דופן, ונדהמתי לראות איך היא נכנסה לדמות, והפכה תוך דקות מאישה מודרנית וקולית ליכנע מהשטייטל. את הפסנתר הישן קניתי בגרושים, התכוונתי לתקן אותו ולקחת איתי, אבל בהמלצת מכוון פסנתרים השארתי אותו שם, להתמוטט עם הצריף".

     

    "שבת"

     (צילום: מיכל ברץ קורן)
     

    "בתוך החמימות והצפיפות שבתמונה, יש כמעט תחושת מחנק. הניצבים שבחרתי הם הבן שלי, חמותי, גיסתי והילדים שלה, וחוץ מהם יש בצילום שני זקנים שנראים בדיוק כמו סבתא וסבא שלי. הזקנה הכועסת מאוד הזכירה את סבתא שלי באופי הנרגני שלה. היא צעקה והתרגזה כל הצילום, ממש כמו שסבתא שלי הייתה עושה. ניסינו להרגיע אותה כל הזמן, בזמן שהילדים צעקו וסירבו לשתף פעולה. עד שפתאום כולם נרגעו, והגיע הרגע שחיכיתי לו - כמו קסם. על הקיר מאחורה יש תמונה אמיתית של סבתא וסבא רבא שלי, שכאילו נוכחים באירוע, מציצים מתוך המסגרת ושומרים שהכל בסדר".

     

    "תשליך"


     (צילום: מיכל ברץ קורן)
    "כמה חודשים לפני הצילום טיילתי עם הילד שלי בגן מאיר בתל אביב. פתאום, המון דתיים לובשי שחורים נעמדו סביב בריכת הנוי והחלו לבצע תשליך. נשים, ילדים, זקנים וגברים - כולם נראו כמו מתוך סרט - הגברים בחליפות שחורות וכובעים והנשים מחויטות. התחלתי לצלם עם המצלמה שהייתה עלי, ומתוך כל הצילומים הייתה סצנה אחת בה צעיר שדוף הסביר לדודה גוצה עם פאה את הטקסט שבספר הסידור שהחזיקה. הצילום מושתת על הסצנה הזאת".

     

    "סוכות"

     (צילום: מיכל ברץ קורן)

    "יום לפני הצילום בסוכה נסעתי לבני ברק וקניתי שלוש תרנגולות. הנחתי אותן במקלחת הבית הנטוש של סבתי כדי שישנו, וכשהגענו לצלם למחרת גילינו שאחת הטילה שם ביצה. אחרי הצילומים מסרתי אותן לזקן תמהוני שמצאתי דרך מודעה - היה לו לול תרנגולות קטן שנטרף בידי כלב, כך נכתב בה - ומאז הזקן לא מדבר ולא אוכל. במהלך הצילומים תרנגולת אחת התעלפה ונדרשנו לעבוד רק עם האחרות. לתרנגולת שלום".

     

    "קידוש לבנה"


     (צילום: מיכל ברץ קורן)
    "'קידוש לבנה' היא ברכה מיוחדת הנאמרת בחציו הראשון של החודש העברי. בטקס הנלווה לברכה, המהות היא לא קיום המצווה, אלא המפגש המשפחתי והשמחה שאיתו. התכוונתי להכניס בתמונה קצת רוח שטות, צבע ותנועה - להפוך את הטקס המסתורי הזה למלא עליצות. הקומפוזיציות השטוחות והמישורים שנבנים מלמטה למעלה הם אזכורים לעבודתו של שאגאל".

     
     

    "מיינע טייערע", גלריה זימאק, פתיחה: 15.9.16. אוצר: ירון הרמתי.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עושה היסטוריה: הצלמת שמשחזרת זכרונות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים