| |
עובדים עניים ושקופים
הפירורים שעמיר פרץ השיג למעוטי ההכנסה אינם פתרון לבעיה האמיתית: יש כאן המוני אנשים עמלנים, יצרנים ועניים. מה יעשו אחרי הייאוש?
בזמן שח"כ פורז, יונה ליברלית, ונץ קפיטליסטי, מתרווח על מושבו בכנסת, ומסביר, בפנים ורדרדות, לכל מיקרופון מזדמן, מדוע לא הוא זה שאחראי לתוספת שלושת אלפים השקלים לחודש למשכורתו הציבורית, המפוטמת ממילא - מתרברב (ובצדק) עמיר פרץ בתוספות שהשיג לשכר הגמלאים והשכירים במשק. אלא שכנגד השפם של פרץ והכרס של בייגה - כשבגב כל אחד מהם מתנוססות תמונות המועמדים הזחוחים לראשות הממשלה, כשבזנבם מושכים חבריהם המיליונרים – יש בישראל עובדים זרים וגם ישראלים, שאפילו הישגיו המזעריים של יו"ר ההסתדרות, חולפים מעל ראשם.
ארבעים אחוזים מעובדי המגזר הציבורי במשק אינם מגיעים לרף שכר המינימום, ואי-לכך, ומפאת ש"מדינת חוק" אנו, משולמת להם השלמת הכנסה.
מצלצל מוכר? ובכן, השלמת ההכנסה היא אכן בת-דודה להטבה המפוקפקת הקרויה אבטחת הכנסה. לעניים, או לאלה שהוכרו כמחוסרי עבודה, אך מיצו את זכאותם לדמיי אבטלה, משלמת המדינה משכורת. כנגד זאת, משלם האוצר השלמת הכנסה למורות מתחילות, אחיות זוטרות, סייעות לגננות, פקידי עירייה ואחרים.
כולם אנשים עובדים, יצרניים, חרוצים, שקמים כל בוקר, שמים את הילד בגן או בבית-הספר, ורצים לעבודה, לדפוק שעון. לפעמים משמרות, שבתות וחגים. לפעמים לוקחים עבודה הביתה. אבל, אף על פי כן, מבחינת המדינה, האנשים השקופים הללו כאילו אינם עובדים. ומפאת שהם אינם מצליחים לגמור בכבוד אפילו רבע מהחודש, נאלץ האוצר לספק להם קביים.
מדינה אינה יכולה להתנהל ללא חוטבי העצים ושואבי המים של השירות הציבורי. כל אם עובדת, שיש לה ילד בגן חובה, יודעת עד כמה חשובה סייעת הגננת. ולא רק בכדי לפתוח את הגן מידי יום ביומו, אלא כדי למדוד חום ילד קודח, לתת את הכריך וכוס מיץ הפטל בזמן, ובסוף היום לחטא את השירותים. גם אחות העזר בבית-החולים היא אולי כוח עבודה אפור, אלא ששום מנתח מדופלם ואחות בכירה אינם יכולים בלעדיה.
מדינה שאינה מסוגלת להבין, להעריך ולתגמל כראוי את הדבורים העמלניות הללו, אינה גורמת עוול רק לעובדים. בטווח הארוך הנזק שהיא גורמת לעצמה - עצום. שכן כך בדיוק מגדילים את הפער החברתי, מקטינים בהדרגה את הכדאיות של אותם עובדים לחיות, לייצר ולעבוד פה, ובסופו של דבר, גוזרים על כלל הכוורת קריסה פנימית. כי באמת, אם לא ארץ בעלת גבולות קבע, שלום אזורי ואוריינטציה שוויונית יותר, מה לעזאזל - ישאל את עצמו פקיד דל-תלוש - יש לו לחפש כאן? מילואים?
במדינות כמו טורקיה, הפיליפינים, מקסיקו ותאילנד, עשרות אלפי אנשים, שקופים שכאלה, נטשו את מולדתם והיגרו לארצות רווחה, כיוון שלא יכלו להשתכר בכבוד; משום שהפער בין עשירי ארצם למעמד הבינוני, שהלך ושקע, משך אותם אל תהום שאין ממנה מוצא. על מנת שהתופעה לא תקרה בישראל, חייבים, העובדים לדעת מהן זכויותיהם האלמנטריות, הצודקות. אחר-כך, הם חייבים לאלץ את הרשויות לקבלן.
ומדוע פסחתי על חובת המדינה עצמה לספק לעובדיה גמול הוגן? משום שבתוך עמי אני יושבת. ישראל היום היא אולי דמוקרטיה מודרנית, אלא שהתואר הזה יותר יומרני מאשר אמיתי. בפועל, ישראל היא מדינה שנשלטת בידי גנרלים בדימוס. כמו בפנמה, אותם גנרלים הגולשים לפוליטיקה משרתים את האינטרסים של בעלי הממון ושל הפקידות הבכירה.
כך למשל, שרון, שמבטיח שינוי כלכלי-חברתי, היה ראש וראשון למפריטים, וכבר בשישה בפברואר הוא מאיים עלינו באם כל ההפרטות. ברק, מצדו, ליהג על מהפיכה חילונית-חברתית, אך בד בבד נלחמו, הוא וממשלתו כאריות כנגד הגדלת שכר המינימום. טוב, באמת, איך אפשר לגלגל סמול-טוק משוחרר עם תעשיין בכיר, ותורם מפלגתי בחסד, בפואייה של האופרה, אחרי שצידדו בכנסת במצביעים הלא-נכונים? ורפורמת בייגה, בברכת ברק, שביקשה להקטין את המסים ולהיטיב עם העם, נגעה במישרין אך ורק לעם ההיי טק.
במדיניות קפיטליסטית חסרת מעצורים שכזו, כל פועלו של עמיר פרץ מסתכם, אם כן, בכיבוי שריפות. כל עוד לא יקום כאן ראש ממשלה שיש לו אני-מאמין סוציאליסטי, שיזעק את שוועת הפועלים, תחת לדבר מכיסי הגבירים – ימשיכו השכירים והגמלאים, בצר להם, לשבות אחת לשנה, ולשבש את חיינו.
|
