יותר מ-600 הצגות, קילומטרז' ארוך של חוויות, חצייה של יבשות. הוא נולד בישראל, גדל בלוס אנג'לס, הלב היה מאז ומתמיד ישראלי. הוא הלך אחר הלב. אותו לב לא שקט אף פעם. זה הלב שלקח אותו למסע של חייו שהתחיל בגיל שלוש ואף פעם לא נגמר. אלעד שיפוני הוא סוג של פסטיבל.

מופע כזה של חלום שהוא מגשים בכל יום מימי חייו. ומאז נולדה הבת הראשונה, הוא כבר לא ממש שם תיק על הכתף ועולה על טיסה, בשביל להמשיך ולהגשים את החיידק, הוא כותב את ההצגה ויוצא למסע חדש. שיפוני הוא סוג של מחוגה על המפה. שם אצבע ונוסע. מאתר אזימוט ויונק כל מה שניתן במקום אליו הוא מגיע, כולל את השפה והכל כמעט על הספה. מסע בין המסעות, בין השפות, הריחות, המאכלים והתרבויות. "המפגש עם האנשים, הלפני והאחרי לא פחות חשובים לי מאשר כל דבר אחר, הם הדבר האמיתי בסיפור הזה" הוא מעיד, ורעד של התרגשות נשמע בקולו.

שיפוני וחבריו לא התראיינו מעולם. יותר מעשר שנים על הבמות, ממלאים אולמות, מוכרים את ההצגות, לא אומרים לא לאף קהל, נהפוך הוא, מתאווים לקהלים כמה שיותר שונים ומעניינים, פותח בזהירות את סגור ליבו. אין כל אפשרות לערוך איתו ראיון קלאסי, גם אם היה תחקיר שקדם למפגש הטלפוני. הראש שלו עושה את העבודה, הוא מכתיב את הקצב לעצמו ולסביבה.

הקול שלו מלטף, נעים ורגוע, ובלי לשם לב הוא מביא את מקור ההשראה שלו אלי, כשהוא מרביץ את המערכון על המורה לערבית של שייקה אופיר. אופיר היה למורה הוירטואלי למשחק של שיפוני. האחרון מעולם התייצב, ולו לשעה, בכיתת משחק אצל אף אחד. ברגישותו הוא האזין, שינן, חיקה. למד בעל פה. הוא הלך על הטובים ביותר. אינטונציה ומבטא הם חלק מהכישרונות שהוא מביא איתו מלידה.

"אף מפיק לא רצה אותנו. דיברתי עם כמה. הם אמרו, אתה לא שם מוכר, לא נמכור אותך" מספר שיפוני ולא מקנח דמעה אחת מיותרת "ברגע ששמעתי, מיד ידעתי, שבדיוק במקום שבו סוגרים לי את הדלתות אני אצליח" הוא חולק את סיפור חייו. נראה כי שיפוני מורגל ללכת בדרך הקשה "ולבסוף כשמגיעה ההצלחה בזכות עצמנו, היא מרגיש הרבה יותר שווה". בתחילת דרכנו נעמה, אישתי ואם בנותיי, לקחה על עצמה את הניהול שלנו. היא העבידה אותנו בפרך, ואנחנו נענינו לה. לימים הניהול עבר לענבר נבו, מי שהיתה חניכה שלי בקיבוץ, אבל בעצם ניהלה אותי עוד אז. בכל השנים האחרונות היא המנוע שמזיז אותנו ממקום למקום ואומר לנו מה לעשות".

הפתעות רבות ממתינות על הבמות והכל עם הומור נקי, חף מגסויות, בלי פוליטיקה ועם הרבה חום ואהבה . אלעד שיפוני

הסיפור של ההצגה הזו מתחיל במעבר של הוריו ב-1973 ללוס אנג'לס. אבא ז"ל היה מתמטיקאי "סוג של פילוסוף עם קול בימתי" הוא מעיד עליו. הוא עבד בנאס"א, ידע המון. חודשים ספורים אחרי שנחתו בשכונה שקטה באל-איי, והוא רק בן 3 פרצה מלחמת יום כיפור, ואלעד הקטן מצא את עצמו אוחז בידה של אימו ומנופף לאביו לשלום כשהוא יודע בדרכו, שאולי לא יראה אותו עוד. נראה כי רגע הפרידה הזה יהפוך להיות ארוע מכונן בדרכו המקצועית.

המסע לקליפורניה, המסע של אבא לשרת בתור שריונר במלחמה, החזרה שלו, השנים בהם התבגר בחוף המערבי של ארה"ב, עיצבו את מה שיקרה איתו החל מגיל 17 עת יחליט לארוז ולקחת את הילד הציוני שבו להתגייס בישראל. זה הילד ששיחק כדורגל בבית הספר הציבורי עם חולצה שדגל ישראל מתנופף עליה, זה שליבו כבר מזמן היה במזרח, וזה רק היה עיניין של זמן עד שיגשים את החלום ויעשה עלייה, ישחק כדורגל ויתגייס לצבא. הוא יעשה מסלול בגולני, קיבוץ משמר השרון יאמץ אותו לחייקו, בזמנים בהם בן הקיבוץ, אהוד ברק היה הרמטכ"ל, והסתובב על מדרכות הקיבוץ. בהתרגשות רבה הוא יספר על המפגשים עם האמא של הרמטכ"ל, שנודעה כמטפלת המיתולוגית של הקיבוץ וזרקה לו חיוכים מפעם לפעם כשאסף את הכביסה מהמכבסה של הקיבוץ עת היא היתה שם בתורנות. "קיבוץ משמר השרון נשאר הבית שלי. אמנם נולדתי בבאר שבע וגדלתי בלוס אנג'לס, אבל התגובה המיידית שלי לשאלה היכן הבית שלך, היא הקיבוץ".

וברגע שאני יורד מהבמה - אלעד לגמרי נעלם. רק הישראלי הנודד נשאר. שיפוני ומשפחתו

"אחרי השחרור חזרתי לקיבוץ כדי לתרום חזרה ולהודות על השנים בהם חייתי שם והם תמכו בי. אחרי הצבא המסע הראשון שלי היה לאפריקה. קראתי כתבה בנשיונל ג'יאוגרפיק על נהר הקונגו והחלטתי לצאת לשיט. הודעתי למשפחה שאם הם לא שומעים ממני עד ה-1 בינואר, שיתחילו לחפש אותי.

שלושה חודשים בלי תקשורת, על קאנו, בין הגלים. קצת לפני שהתחילה השנה האזרחית החדשה התקשרתי להודיע שאני חי. לטלפון הזה יש משמעויות רבות. המשפחה שמחכה לו, שמחה בוודאי לקבל אותו. למי שמתקשר יש מחשבות על מה ישמע מהצד השני, ואולי קרא אסון שהוא בכלל לא מודע לו" הוא חולק את הצד של המטייל. שנה באפריקה, ונראה שהחיידק התיישב בדם לתמיד, ומאז לא הרפה. במסע הבא הוא מצא את עצמו בדרום אמריקה, והזמין את אבא שלו להצטרף אליו למצ'ו פיצ'ו. הזכרון המשותף מהמסע עם אבא שחייו היו בעיקר עבודה ישאר חרוט בו ויעלה איתו לבמה. גם אמא של שיפוני תמצא את עצמה בין הקהל כמעט בכל הצגה, והוא יודע שהיא לא רק באה לצפות בו על הבמה, היא באה להפגש שוב עם בעלה שהלך לעולמו בגיל 54 ומאז היא נשארה לבד מבחירה. הקהל מצידו יחזור ויספר לו על ההשראה שהוא מקבל מההצגה, ויש מי שיגדיל לעשות ויבין שצריך לנצל את הרגע, וימצא את עצמו מצטרף לטיול של בתו בדרום אמריקה, ויטרח להודות לשיפוני על שפקח לו את עיניו.

"אחד המסעות המשמעותיים התרחש בירדן. מיד אחרי חתימת חוזה השלום עם המלך חוסיין ב-1994 ארזתי תרמיל ונסעתי לעמאן" הוא מוסיף שפה חדשה לרשימת השפות שכבר צבר במוחו הקודח "חייתי שלושה חודשים באכסנייה, ושם למדתי את השפה הערבית המדוברת מבעל האכסניה שדרש שאספר לו על ישראלים וישראליות כל בוקר בערבית, וקריאה וכתיבה מבחורה עיראקית שהתארחה שם גם כן, והחליטה ללמד את הבחור עם המוטיבציה". התובנות שלו מהמסע הזה מוגשות בהומור רב ומלא מבטא על הבמה. "שם הבנתי שאם גם המנהיגים שלנו, ובלי קשר לשמאל ימין היו לומדים את השפה הערבית, הכל היה נראה אחרת" הוא לא מערב פוליטיקה. תקשורת בסיסית נעשית באמצעות השפה המדוברת. בדרום אמריקה למדתי ספרדית בתוך חודש, ולימים כשחזרתי ללוס אנג'לס, ראיתי אותה ותיקשרתי איתה אחרת לגמרי בזכות השפה הספרדית".

"נראה כי כל הסיפור של הישראלי הנודד הוא גם ההופעה, אבל בעיקר כל מה שקורה עד שאנחנו עולים לבמה וכל מה שקורה כשההופעה נגמרת. זאת הנדידה האמיתית. הופענו מאות פעמים ברחבי הארץ, הגענו לכל חור. זה מה שאני כל כך אוהב ומתחבר אליו. פגשנו אנשים מדהימים, סיפורים מטורפים. בעצם, ההופעה הזאת מאפשרת לי לנדוד לא רק על הבמה יחד עם הקהל, אלא לנדוד מחוץ לבמה" הוא מסכם את הדברים ורוצה לשתף את הקהל ברחשי ליבו. הקהל שיושב מולו צוחק, מזדהה, חושב. "לי בעצמי קשה לשבת אפילו מול טובי הסטנדאפיסטים במשך שעה וחצי ולהתרכז בהם, ולכן החלטתי לשלב מוזיקה אוטנטית על הבמה.

המוזיקאים יושבים לצידי לאורך כל המופע, נותנים אתנחתות מוזיקאליות ולפעמים מלוים אותי תוך כדי סיפור עם כלי הנגינה שחלקם מקוריים ומיוחדים". שנה אחרי שהשלישיה הזו הופיעה בארועים קטנים וסלונים, התחברה אליהם עירית לוז, בימאית "היא כמו פיזרה עלינו אבק קסמים והפכה אותנו להופעה שיכולה לעמוד על כל במה" לימים היא הפכה להיות שכנה וחברה טובה בקיבוץ מגל שם חי שיפוני עם משפחתו וההצגה כבר רצה מעל עשר שנים.

לשיפוני היה חלום, להתחבר חזרה למקום שבו גדל. הוא עושה זאת עכשיו בגדול עם שבע הצגות שירוצו מהחוף המערבי למזרחי והאחרונה שבהן לסיבוב הנוכחי תהיה בניו ג'רזי. דובר האנגלית הרהוטה מילדות ירביץ את ההצגה מספר פעמים גם באנגלית שוטפת, והקהל האמריקאי יוכל לבוא ולהנות כמו כולם.

הפתעות רבות ממתינות על הבמות והכל עם הומור נקי, חף מגסויות, בלי פוליטיקה ועם הרבה חום ואהבה שכבר לא כ"כ מוצאים במקומותינו ומוכיחים הצלחה.

ומה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול? "להמשיך לנדוד" הוא עונה וצוחק, ואני יכולה לדמיין אותו מביט שוב רחוק.