קיצור תולדות האקסיות המשוגעות
גם אני חושב לעיתים רחוקות על כל מיני עלמות שיצאתי איתן תקופה קצרה או ארוכה יותר עד שמצאתי אחת אחרת. לא בלי שריטות, אלא שהשריטות שלה התאימו יותר לשריטות שלי. ויותר מכך אני מודה, בפרפראזה על דברי המלכה בי: "טוב שלא שמתי טבעת על האצבע ההיא"
לפעמים אתה חושב על האקסיות שלך. זה רפלקס, בלתי נשלט. לפעמים זה קורה סתם ולפעמים יש טריגר. הסדרה החדשה "האקס המשוגע שלי" שעלתה אמש (א') בערוץ לייפטיים (ערוץ 46 ב-Yes, ערוץ 32 בהוט), היתה הטריגר הזה. ברור שהיינו רוצים לומר שנגמר ואנחנו לא מסתכלים לאחור, אבל אני יודע שאצלי לפחות, אני לא לגמרי שולט על שיטוטיהן של מחשבותיי. מוחי לפעמים נודד לו אל העתיד, מפתח פנטזיות על משפחה עם חמישה ילדים וסקס שובב עם אשתי המהממת כשכל הזאטוטים ישנים או מתגייסים, מה שיגיע קודם.
הייתי יכול לנסות שלא להסתבך ולומר שאצלי זה לא קורה, ושאני אף פעם לא חושב על האקסיות שלי. אבל אז אשתי הייתה טוענת שאני מבלף כדי למצוא חן ודקה אחרי כבר היינו מתחילים לריב, וזה היה מתנפח כי זה מה ששטויות בזוגיות נוטות לעשות - להתנפח, עד שאנחנו מבינים שהן לא שטויות אלא מאפיין אישיות בעייתי (בדיוק כמו בסדרה המדוברת!). לבסוף היא הייתה הופכת לאקסית שלי, ולזה אני לא אתן לקרות!
אז כן, אני מודה - גם אני חושב לעיתים רחוקות על כל מיני עלמות שיצאתי איתן תקופה קצרה או ארוכה יותר עד שמצאתי אחת אחרת, לא בלי שריטות, אלא שהשריטות שלה התאימו יותר לשריטות שלי. ויותר מכך אני מודה, בפרפראזה על דברי המלכה בי: "טוב שלא שמתי טבעת על האצבע ההיא".
הייתה אחת שעד היום אני לא לגמרי בטוח, אבל אני משער שכן, שהיא בגדה בי. היא עזבה כנראה כדי לא להודות בכך ולרסק אותי לגמרי, למרות שאני הייתי בשלי והתרסקתי לי בכל זאת, רק בגלל העזיבה. מבחינתי, היינו קרובים לטבעת, ואת זה היא מעולם לא ידעה, ואם הדברים היו מתנהלים קצת אחרת אני מעריך שהיום הייתי גרוש. אני לא יודע אם הייתי מגלה, אני די סתום בדברים האלה ונוטה לתת אמון באישה שאיתי, אבל בסוף היא ודאי הייתה נשברת ומודה או פשוט עוזבת בדיוק כפי שעזבה.
הייתה אחת שתפסה אותי בתקופה של ביטחון עצמי מאוד נמוך. היא תחמה את הזוגיות שלנו בין ארבעה קירות ובכל פעם שהייתי יוצא לבדי, הייתי חוזר הביתה שפוף בגלל כובד משקלן של אבני רגשות האשם שאספתי לי בכיס בדרך הביתה. אם מערכת היחסים ההיא הייתה ממשיכה, אני מניח שהייתי מצמיח לי לאט-לאט גיבנת מכל האבנים שבכיס, ומשום מה אני לא מצליח למחוק מהראש את האימג' הזה: שלשלאות ברזל לרגליי וסימני שוט על גבי. ההתעללות מעולם לא הייתה גופנית, ואת ההתעללות הרגשית עצרתי מוקדם, מתעלם מתחינותיה שאסביר, שאחזור ושאתן לזה עוד הזדמנות.
הייתה אחרת שבאה ממשפחה מאוד... נקרא לזה צפופה. המוטו המשפחתי היה הישגיות. הערצתי את השאיפות הגבוהות והאידיאליזם של המשפחה כולה ושל זוגתי בכלל שנסחפה לתוך המערבולת הזו, אבל הרגשתי שלעולם לא אוכל לעמוד בסטנדרטים המלחיצים שלא משאירים מקום לדבר המיותר הזה שקוראים לו שלווה. אם הייתי בכל זאת מתפתה ולא יוצא בזמן, אני מאמין שלא הייתי כותב היום את השורות הללו, אלא מסיים את לימודיי באוניברסיטה ומיד שם על עצמי עניבה ומוצא משרה ניהולית. בסופי השבוע הייתי משחק טניס באופן קבוע עם אמא שלה ומעשן סיגרים עם אבא שלה על יאכטה של אחד מחבריו הטובים.
אבל זה לא קרה, ולמען האמת קשה לי לתאר את חיי בלי כפכפי האצבע שלי שאני קשור אליהם מאוד ולא רק ברמה המלתחתית, אלא ממש ברמה הקונספטואלית. יותר מהכפכפים או השלשלאות או הבגידות בפוטנציה, קשה לי לדמיין את חיי בלי מישהי לצידי שאומרת לי - אני מאמינה בך. ככה ישיר ופשוט, בלי תנאים, בלי ביקורת, אוהבת עד הסוף. ופה אני באמת לא מנסה למצוא חן ומסתכן בלצאת כהרגלי דביק עד כדי גועל, אבל קשה לי לתאר לעצמי את חיי בלי אשתי.
לפנייה לכתב/ת 
