הטוב, הרע והמוזר של דרום אמריקה

בשיתוף החברה הגיאוגרפית

מאז ומעולם, הציתה תת היבשת של דרום אמריקה את דמיונם של המטיילים בה. הנופים המרהיבים של מדבריות המלח של בוליביה, הקרחונים שנושקים למדבר הפטגוני בדרום ארגנטינה וצ'ילה, הפסגות המושלגות של רכס האנדים האדיר, והחופים הטרופיים של ברזיל ושל קולומביה, משכו אליהם מזה מאות שנים מטיילים וחוקרים, הרפתקנים וסקרנים, מתבודדים ושוחרי אדרנלין.

מעוניינים גם אתם לטייל בדרום אמריקה? לחצו כאן

אגדות שנפוצו ברחבי העולם על ערי זהב מסתוריות החבויות בין פסגות האנדים או במעמקי יערות הגשם העבותים, אתרים מרתקים שעד היום מהווים תעלומה כגון קווי נסקה בדרום מערב פרו, העיר טיוואנקו ברמה הגבוהה של בוליביה ופסלי האבן האדירים של הראשים המסתוריים מאיי הפסחא, מהווים אתר עלייה לרגל למיליוני מבקרים שמחפשים אחר היעד המרגש הבא.

אולם מעבר לטבע הפראי, הבתולי והאינסופי, האלמנט המסקרן ביותר בדרום אמריקה הוא עשרות ומאות השבטים והתרבויות העתיקות שחיו בתת היבשת האדירה הזו במשך אלפי שנים, חלקם אף מקיים את אותו אורח חיים עד היום. האלמנטים התרבותיים שמביאים עמם השבטים הללו: מאכלים ייחודיים, לבוש מיוחד ודתות ומנהגים, הופכים את הנחשף אליהם לאנתרופולוג מן השורה הראשונה.

בכתבה זו תמצאו כמה מהשבטים, התרבויות והמנהגים המוזרים ביותר שנחשפו בעולם החדש.

(צילום: ערן ולגרין)

ונציה של העולם החדש

השבט הראשון אתו נפתח בחר לעצמו דרך מוזרה במיוחד לבנות את מקום המגורים שלו: איים צפים.

השלווה האינסופית, המשתלבת בצורה מושלמת עם נופי ההרים הדרמטיים והצבע הכחול-עמוק של המים, הופכת את אגם טיטיקאקה רחב הידיים למקום קסום ומופלא. השקיעות והזריחות המרהיבות בהן התברך האזור, שובים את בני האדם בקסמם כבר מאות בשנים.

אגם טיטיקאקה הוא חלק מהגבול הטבעי בין בוליביה ופרו, בגובה של 3,821 מטרים מעל לפני הים. שטחו 8,372 קמ"ר, יותר משליש משטחה של מדינת ישראל ופי 50 מגודלה של הכינרת. תושביו המקומיים המפורסמים ביותר של אגם טיטיקאקה הם שבט האורו. שבט זה חי על קבוצה של עשרות איים מלאכותיים הבנויים מקנים מקומיים שנקראים טוטורה וצפים על מי האגם.

איים אלו הפכו לאטרקציה תיירותית גדולה בפרו ובבוליביה, ולא מעט סוכנויות מציעות טיולים מהעיירה פונו שעל שפת האגם אל האיים הצפים. המטרה המקורית של בניית האיים הצפים הייתה הגנתית, בני השבט נמלטו אל אזור האגם מפני שבטים תוקפניים אחרים שחיו באזור ובנו לעצמם את ביתם הצף על פני המים.

במידה והבחינו בסכנה, היו מסוגלים להשיט את האיים ממקום למקום בהתאם לאיום. כיום רבים מבני האורו אינם חיים עוד על האיים עצמם אלא בערים וכפרים על גדות האגם אולם הם עדיין מספקים הצצה מרתקת לתרבות שבחרה לעצמה מקום מחיה מוזר ויוצא דופן.

(צילום: ערן ולגרין)

(צילום: ערן ולגרין)

המשיח יגיע לפרו הרחוקה

זהו בהחלט אחד השבטים היותר מוזרים בדרום אמריקה. הגברים בגלביות עם זקנים ארוכים, והנשים בשמלות וכיסוי ראש, עמוק ביערות הגשם האדירים של אגן האמזונס, בשטחה של פרו, חיים חברי ה'מיסיון האוונגליסטי-הישראלי'. חבריו של השבט שידוע בכינוי הישראלייטס, שומרים על אורח חיים שמערב השפעות נוצריות-אוונגליסטיות, יהודיות ומסורות של תרבות האינקה.

הם מקדישים את חייהם לבניית מה שהם מכנים "ישראל החדשה". הקהילה הפרואנית הזו מאמינה שאי שם בתקופת ימי ספר בראשית כאשר ברח יעקב מלבן, הוא חצה את האוקיינוס האטלנטי שהיה קפוא והגיע למקום שהוא היום פרו.

וכך, בני ישראל אבודים אלו חוגגים את חגי ישראל (כולל הקרבת בעלי חיים כמנחה), שומרים על הפרדה בין גברים ונשים באירועי הקהילה, מקיימים את עשרת הדברות ושומרים את השבת.

באותה הנשימה טוענים הישראלייטס שאלוהים התגלגל בעבר מספר פעמים כמלכה של אימפריית האינקה האדירה, שלוחות הברית של האינקה חבויים בעיר האבודה – המאצ'ו פיצ'ו ושבנקודה זמן מסוימת בעתיד, יתגלה לו המשיח, אולם לא בארצנו כי אם בפרו הרחוקה. לאחר התגלותו, יאסוף המשיח את מאמיניו שיתאחדו מחדש בארץ הקודש.

(צילום: ערן ולגרין)

בר מצווה אמזונס סטייל

ברית מילה, שיוף השיניים, מסעות הישרדות בתנאים קיצוניים וקפיצות באנג'י. בעוד שביהדות ציון טקס ההתבגרות, בר המצווה, דורש מהמתבגר להניח תפילין ולעלות לתורה, ברחבי העולם תרבויות שונות ומשונות בוחרות לציין בטקסים שחלקם מרגשים, חלקם מסוכנים ורובם מכאיבים, את המעבר משלב הילדות לשלב הבגרות.

מי שמצליח לעמוד באתגר, מוכיח שהוא או היא ראויים להיכנס אל קבוצת המבוגרים. אנשי שבט הסטרה-מווה (Sateré-Mawé), קבוצה ילידה שחיה ביערות הגשם של ברזיל, מקיימים את אחד מטקסי ההתבגרות המוזרים, המפחידים והכואבים מכולם. הג'ונגל האמזוני שמתפרש על מיליוני קילומטרים רבועים הוא סבוך, מסתורי ומרתק.

זהו יער הגשם הגדול בעולם ומהווה בית לאלפי מינים וסוגים של צמחים, יונקים, ציפורים, זוחלים, בעלי כנף ועוד, חלקם הלא קטן רעילים ומסוכנים לאדם. בין מיליוני סוגי החרקים, ניתן למצוא מין אחד קטן שבהחלט כדאי להתרחק ממנו, "נמלת הקליע". עקיצה מנמלה זו אינה קטלנית אך היא הכואבת ביותר בעולם, ממש כמו פגיעת קליע (מכאן הכינוי).

הנמלה דורגה במקום הגבוה ביותר ב"מדד שמידט לדירוג כאב מעקיצות" (כן, מישהו דירג את זה), סולם כאב שיצר חוקר חרקים אמריקאי בשם ג'סטין שמידט. ובכן, כדי לצלוח את מבחן ההתבגרות נדרשים הנערים משבט המווה ללבוש כפפה מאולתרת המכילה אוסף של נמלים כאלו במשך עשר דקות תמימות.

התוצאה: כאב מיידי מייסר, חוסר תחושה ודרגות שונות של שיתוק זמני של היד המלווה ברעד בלתי נשלט. נשמע קשוח? על מנת להתקבל ולהיות חלק מבוגרי השבט, נאלצים המתבגרים לעבור את הטקס בסך הכל עשרים פעמים.

מרק עצמות ובננות

חיכיתם לזה והנה זה בא. אחד המנהגים שנתפסים בתרבות המודרנית שלנו כיום כמוזר ומזעזע ביותר – קניבליזם. ספרי ההרפתקאות של הדור הקודם וזה שלפניו מכילים פעמים רבות תיאורים על שבטים פראיים ואכזריים החיים עמוק ביערות הגשם.

התיאורים מפליגים ומספרים כיצד שבטים אלו אף אוכלים את יריביהם שנפלו או נשבו בקרב, או כל אדם שנקלע בטעות לשטחם.

המנהג של קניבליזם כמעט וחלף מהעולם, אולם ביערות הגשם של האמזונס, קרוב לגבול בין וונצואלה וברזיל, חיי שבט שנקרא היאנוממי(Yanomami), שעדיין מקיים את המנהג.

היאנוממי ידועים במסורת של אנדוקניבאליזם, כלומר צריכת הבשר של חברם לשבט, בדרך כלל לאחר שאלו מתו (מושג השונה מקניבליזם, שם נאכל בשרם של זרים, אויבים שנשבו או אנשים שפלשו אל הטריטוריה של השבט).

המנהג התרבותי המוזר כרוך בתהליך ארוך בו מושאר הנפטר עטוף בעלים כ-30 עד 45 ימים לאחר מותו, לאחר מכן עצמותיו נאספות ומרוסקות לאבקה שמעורבבת לתוך מרק העשוי מבננות שנצרך על ידי כל חברי השבט. על פי המסורת, הטקס עוזר להבטיח כי נשמות המתים ימצאו את דרכן אל גן עדן.

צמחים מעוררי הזיות בכנסייה

הקבוצה הבאה נופלת למשבצת של קהילה מוזרה עם טקס מעניין ומיוחד.

סנטו דיימה היא כנסייה שהוקמה בשנות ה- 30 באזור האמזונס של ברזיל. האידיאולוגיה של הכנסייה הזו היא סינקרטיסטית כלומר משלבת ומערבבת כל מיני אמונות יחדיו כגון מאפיינים נוצריים קתוליים, מאפיינים אנימיסטיים מדתות אפריקאיות, שמאניזם אינדיאני וספיריטואליזם.

הטקסים של הכנסייה שמכונים בפורטוגזית "טרבליו" (עבודה) נמשכים שעות וכוללים סוג של מדיטציה, שירה וריקודים. החלק המעניין באמת בטקסי סנטו דיימה הוא השימוש בצמח האייוואסקה במהלך הטקסים. אייוואסקה, בעברית גפן הרוחות, הוא שמו של צמח הגדל ביערות הגשם של דרום אמריקה וממנו מופקת, לאחר בישול ממושך יחד עם צמח אחר, חליטה פסיכואקטיבית המעוררת הזיות.

מעניין שבבישול של צמח האייוואסקה לבדו החומר המתקבל אינו בעל אותן תכונות פסיכואקטיביות.

הילידים של יערות הגשם מצאו שעליהם לערבב ולבשל דווקא את שני הצמחים האלו מתוך מבחר עצום של צמחים שמצויים בג'ונגל. לשאלת חוקרים כיצד ידעו זאת, ענו אותם האינדיאנים "הצמחים עצמם גילו לנו".

לטענת המשתמשים מדת הסנטו דיימה, השימוש באייוואסקה מאפשר כניסה למציאות עמוקה יותר הכוללת חזיונות, תובנות אישיות עמוקות המתאפשרת בעקבות העמקת והעצמת המודעות העצמית וחוויות רוחניות ורגשיות חזקות במיוחד.

כיום התפשטה הכנסייה וניתן למצוא סניפים שלה ברחבי העולם. טקסי האייוואסקה נפוצים במדינות רבות והצמח אף נמצא במחקר לשימושים שונים מעבר לשימושיו דתיים כגון: טיפול במחלות נפש ובעיות התמכרות שונות לסמים ואלכוהול.

יותר מחמש מאות שנים חלפו מאז דרכה כף רגלו של כריסטופר קולומבוס לראשונה על יבשת אמריקה. גילויו של העולם החדש גרר את כיבושו על ידי עמי אירופה והכחדן של עשרות ומאות תרבויות, דתות ומנהגים שונים. עם זאת, עד עצם היום הזה, ניתן למצוא סממנים תרבותיים מוזרים ומרתקים רבים ברחבי יבשת אמריקה העצומה.

ערן ולגרין הינו מדריך טיולים בחברה הגיאוגרפית

מעוניינים גם אתם לטייל בדרום אמריקה? לחצו כאן

הכתבה מוגשת בשיתוף החברה הגיאוגרפית