שנה בלעדיו: "קיווינו שאבא יהיה הקורבן האחרון"
בערב ראש השנה תשע"ו נהרג אלכסנדר לבלוביץ' ז"ל לאחר שאבנים יודו על רכבו - ההרוג הראשון בגל טרור של דריסות, דקירות וירי. שנה אחרי, ילדיו מספרים על ההתמודדות עם הטרגדיה. "אנשים אומרים לי 'חג שמח' ואני מרגישה - מה שמח? בערב הזה אבא נרצח", אומרת בכאב בתו סופי
שנה לאחר הירצחו של אלכסנדר לבלוביץ' ז"ל יחנכו היום (ג') ילדיו אנדרטה במקום שבו נרצח בכביש המוביל לארמון הנציב. בערב ראש השנה האחרון, לאחר סעודת חג, הסיע לבלוביץ' שתיים מהאורחות בארוחת החג חזרה לביתן, ונהרג לאחר שפלסטינים יידו אבנים על מכוניתו.
לבלוביץ' היה הנרצח הראשון בגל הטרור שבו נרצחו במהלך השנה האחרונה 40 ישראלים, ונפצעו מאות נוספים. "קיווינו שאבא יהיה הקורבן האחרון", אומר בכאב בנו ניר, "אף אחד מאיתנו לא דמיין שזו רק ההתחלה". כעת ראש השנה מתקרב, וילדיו של לבלוביץ' מתקשים להאמין שחלפה כבר שנה מאז האסון הנורא. "זו הייתה שנה קשה, לילדים ולנו", אומרת הבת הבכורה, סופי כהן-לבלוביץ', "אנשים אומרים 'חג שמח' ואני מרגישה - מה שמח? בערב הזה אבא נרצח. כל פעם ששומעים על פיגוע זה מחזיר אותך אחורה לרגע שבו הודיעו לי שאבא מת". ניר מוסיף "זו תחושה של מוות מיותר, שהוא לא מת ממחלה קשה, אלא בגלל סיטואציה אלימה שאולי יכולנו למנוע אותה".
בשנה האחרונה כל אחד מהם התמודד עם האבל הפרטי וניסה להמשיך עם חייו. כהן-לבלוביץ', בת 41, נוסעת כל יום מביתה שבמבשרת לבית אל, שם היא עובדת במשרד האוצר במחלקת תיאום פעולות הממשלה בשטחים, שמתאמת בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני. "לפני שנתיים התלבטתי אם לקחת את התפקיד, ואבא שאל אותי למה. עניתי לו שזורקים בדרך אבנים, אני נוסעת ברכב לא ממוגן, והסיכוי שיקרה לי משהו הוא גבוה. אבא אמר 'עזבי שטויות, תסגרי חלונות, מקסימום תפגע אבן ותמשיכי בנסיעה'. היום אנחנו מבינים שאבן יכולה להרוג. בסוף אבא שלי נהרג מזריקת אבן בתוך ירושלים".
אחותה מיה סטולרו, בת 39, שוטרת זה שנים רבות. השבוע היא קודמה לדרגת סגן-ניצב, כקצינת כוח אדם האחראית לשילוב המגזר המוסלמי במשטרה. למרות הטרגדיה הקשה, היא אומרת: "אבא טיפל במעון הנכים בכל אדם במסירות, מכל האוכלוסיות. אני מאמינה שהרוצחים הם השוליים ולא מייצגים את כל החברה".
האחים מספרים שמכיוון ששלושתם מעל גיל 30, הם אינם זכאים לתמיכה מהמדינה כילדים שנפגעו מטרור, לפיצויים על אובדן ימי העבודה בגלל האבל ולהוצאות נוספות. ולמרות הכל, בשבוע הבא הם יגשימו את החלום של אביהם ויפתחו מחלקה חדשה במעון איל"ן לנכים בשכונת גילה שבו הוא עבד, שתיקרא על שמו. מכיוון שהם בגירים, המדינה גם לא סייעה במענק זיכרון, כפי שהיא מסייעת למשפחות שכולות אחרות. "אבא היה מתוסכל מכך שפתיחת המחלקה לא התקדמה בגלל ביורוקרטיה", מסבירה סופי. "הצלחנו לחבר בין משרדי הממשלה השונים ותוך שנה להוציא את הבקשה האחרונה שלו לפועל, וזה משהו שמאוד משמח אותנו ונותן לנו כוח להמשיך הלאה".
לפנייה לכתב/ת 
