"סוניה הייתה המצפן". כשפרס נפרד
כמעט שש שנים חי הנשיא לשעבר בלי אהובתו. "הצנעה הייתה חלק מהטבע שלה. לא ניתן למיקוח, לא ניתן לשינוי", סיפר בהלווייתה. "אהבתי אותה ממבט ראשון. זה היה אולי המזל הגדול של חיי". ההספד המלא
זה היה לפני 73 שנים. הייתי כאן חניך בכפר הנוער בן שמן. בן שמן היה אי באותם הימים, מוקף בסביבה עוינת. בימים עבדנו, בלילות שמרנו. כמה רגעים מכאן עמד ביתה של סוניה, ולידו היה מוצב. אני הייתי אחראי על המוצב הזה. ובליל השמירה קצת איחרנו, ירדנו. ראיתי ילדה צעירה מטפלת בגינה, לבושה מכנסיים קצרים, יחפה, עם צמה על ראשה, עם פנים נפלאות, חטובות כפסל יווני. ואני ידעתי שזו אהבה ממבט ראשון. אולי שעת המזל הגדולה ביותר שפקדה אותי מעולם בחיי.
התביישתי לגשת אליה, אבל עוד לילה ועוד לילה, ועוד בוקר ועוד בוקר - סוף סוף ניגשתי. שאלתי אותה מדוע היא עובדת בגינה ברגליים יחפות, בבן שמן היו אז נחשים. והיא אמרה לי בבת צחוק 'אני טבעית'. היא הייתה חלק מהטבע. מהטבע הנותן, התורם, כעץ את פריו, כפרח את יופיו, כאדם את נדיבותו. כך הייתה תמיד, נותנת ונותנת לכל אדם. בעיקר לכל אדם שזקוק יותר. היא מעולם לא סטתה מדרכה. הייתה לה דרך משלה - הצירוף של חוכמת לב וחוכמת אדם, ביחד.
ואני ידעתי את העקרונות: הראשון הוא תהיה עצמך, מה שאתה, ללא טיפת זיוף, ללא טיפת העמדת פנים, ללא טיפת עשיית רושם, ללא בקשת תמורה. בשום פנים ואופן. אף פעם לא הגיע לה שום דבר, אבל הגיע לאחרים כל מה שהיה לה, בתנאי שזה יהיה בצנעה, והצנעה הייתה חלק מהטבע שלה. לא ניתן למיקוח, לא ניתן לשינוי. ידעתי עוד דבר - שבכל מצב, החלש הוא הצודק, הזקוק הוא הראוי לתשומת לב ראשונה. היא אהבה את הארץ, אהבה את האנשים. מעולם לא רצתה להיות מורמת מעם, תמיד רצתה להיות חלק ממנו, חלק מהעם הטוב, אדם טוב של עם טוב.
את רוב עבודתה היא עשתה בסתר. הלכה לשטוף רצפות למוסדות של ילדים מפגרים או של חולים. אף פעם לא רצתה להיות במועצת מנהלים, היא העדיפה את הרצפה על פני התקרה. הביטחון היה לה יקר מאוד. החיילים, הצבא, המדינה. ואני ידעתי שכל דבר שאני אעשה למען הדברים האלה, תהיה לי תמיכה של מאת האחוזים. כל דבר אחר לא בא בחשבון, לא חשוב. היא גידלה את הילדים שלנו באותה קפידה שנהגה בעצמה - לומר אמת, לא לבקש דבר, לא ליפול למועקה, תמיד להתנדב, תמיד להיות במקום שבו צריך לעמוד אדם.
בית מלא שקים לעניים: "רק שאיש לא יידע"
כאן נישאנו, בכפר הזה. כאן היא גדלה, את המקום הזה היא אהבה. במקום שאנחנו יושבים היה סליק של ההגנה, ואני זוכר עדיין את הצבא הבריטי שבא, ואנחנו התלמידים ישבנו לכסות את הסליק. כמה צעדים מכאן הייתה העמדה ובית הוריה. גם אביה יעקב זיכרונו לברכה... ואמה ממצה, שהייתה צנועה ונפלאה כמו סוניה עצמה.
כל כך היה לי מזל שהיא אימא של הילדים האלה שלנו. ילדים, נכדים ונינים. היא לא ידעה מה זה רכוש. היא גם לא אהבה רכוש. ערכים היו רכושה. טבעה היה האוצר הגדול ביותר שלה. עם כל אלה היא תמיד האירה פנים, כבשה לבבות ללא מאמץ. ביתנו היה מלא - או בשקי בגדים שהיא אספה כדי לחלק לעניים, או באנשים אחרים הזקוקים לעזרה - יתומים, חולים. בתנאי אחד: שאיש לא יידע מזה. שלא יעשו מזה סיפורים. זו לא הצגה, זה ביטוי של אדם ושל אופי.
אני אהבתי אותה ממבט ראשון. כמו שאמרתי זה היה אולי המזל הגדול ביותר של חיי. והאהבה הזאת תיוותר בלבי עד אשר ייעצמו העיניים שלי גם כן. שנות דור, שנות חיים - הכפר, הקיבוץ, בשירות המדינה. אני למדתי ממנה יותר ממה שיכולתי
התחושה קשה לי מאוד. לא אוכל להגיד את כל מה שעל לבי, אבל אני כל כך גאה שהקדוש ברוך הוא נתן לי את ההזדמנות לחיות עם האישה הנפלאה הזו 73 שנים. עם עליות, עם מורדות, אבל תמיד עם אהבה, תמיד עם רגש. בעיניי היא הייתה מה שאדם צריך להיות באמת: אציל, נדיב, צנוע, רגיש, מתנדב. יהי זכרה ברוך".
לפנייה לכתב/ת 
