yed300250
הכי מטוקבקות
    קרן פלס
    7 ימים • 14.09.2016
    גשר צר מאוד
    אצל האורתודונט הבנתי למה הקשר ביני לידידי הטוב עדיין חזק, למרות שהוא מתחזק
    קרן פלס

    הלכתי לעשות גשר. לפני כן חיכיתי בתור לאורתודונט בנתניה עם שאר בני גילי — כיתה ג' עד י"א. את השן הסוררת הזאת גם גיליתי בכלל באיזה סלפי בסנפצ'ט. טוב שלא לבשתי באותו רגע אוזניים של חתולה.

     

    זה היה כנראה הסלפי הכי יקר בהיסטוריה. 15 אלף שקל, לא כולל מע"מ, על גשר חצי שקוף. מעכשיו גם אסור לי ללעוס מסטיקים במשך חצי שנה, כאילו הגמילה מעישון לא הספיקה, ובנוסף לכל הצרות גם אתבייש לחייך!

     

    השיניים שלי היו תמיד מקור גאווה. "כן, היא ילדה קצת פוזלת, מעט עגלגלה, אבל תראו איזה שיניים. לבנות. כמו חיילים. ישר לפרסומת למשחה". עד שבאו שיני הבינה, דחסו את האחרות והרסו הכל. עודף תבונה, מתברר, עלול לכער אותך.

     

    כל זה לא תקף כמובן במקרה של דני (שם בדוי), החבר שבא איתי לשם והוא ממש חכם. חכם בתורה אפילו. חצי רב. בכלל, גיליתי לאחרונה שרוב חבריי הגברים או מתחזקים או כבר חזקים ממש. כמעט לא נותר לי ידיד חילוני. איך זה קרה? וכיצד זה מתכתב עם היותי תיכוניסטית הורמונלית שמגדלת שני ילדים חילונים על טהרת אהבת הים ומטגנת להם שניצלים בבגד ים? לאל הפתרונים.

     

    אז דני פינה את הבוקר שלו כדי לחזק את ידיי אצל האורתודונט. ממרחק כמובן, כי להחזיק את היד שלי פיזית אסור לו בתכלית האיסור. גם ככה כולם מסתכלים עלינו מוזר. שני הפכים גמורים, ששניהם סוג של מפורסמים, יושבים בחדר ההמתנה של האורתודונט, בוהים באקווריום.

     

    חוץ ממנו, יש עוד שלושה ידידים לפחות בחיי, שלכולם מכנה משותף אחד שנמצא שם למעלה. "אבא", הם אומרים ומזמינים אותי להצטרף למשפחה. האמת, ממש עוזר לשובבים מבוגרים כמונו לדעת שיש על מי לסמוך. כשדני רץ בגן השעשועים ונופל, יש מי שמשגיח, מי שיעזור לו לקום. אני עדיין נופלת לפעמים ובוכה לבד ליד הנדנדות.

     

     

    ילד אחד, שהיה לפניי בתור, ביקש להצטלם. עם שנינו. נעמד בין דני לביני ויצר את ההפרדה המתבקשת. "תגידו צ'יפס", הוא אמר ושלושתנו חייכנו ושוב ראיתי אותה. שן עקומה שלי. זו תהיה הפעם האחרונה שלך בלי גשר. בקרוב תחזרי למוטב.

     

    לא רוצה להיות שמאלצית, אבל כהרגלי בקודש, לא מצליחה להתאפק. זה סיפור על גשר. הרי מהצד אולי יכול להיווצר הרושם שדני עומד בקצה אחד של העולם, ואני בשני, אבל בעצם אנחנו הכי קרובים. אבל איך יכול להיות שהחיבור בינינו כל כך חזק, כשבין ה"נציגים" שלנו, לכאורה, בוערת מלחמה? ולמה, מכל הקשרים האפלטוניים בעולם, שמרתי על קשר דווקא עם כאלה שנעים בין שמירת שבת לשמירת נגיעה? וכמה חבל שאי־אפשר לחבק את דני חזק־חזק ולמעוך אותו, כי ככה אני רגילה להראות אהבה. ואיך מראים בכלל אהבה בדרך אחרת?

     

    אבל כשאני לא מסכימה עם מה שהוא אומר, והוא לא עם מה שאני, שנינו מתייחסים זה לזה במלוא ההערכה, הסובלנות והרגישות. וכן, זה מרגש אותי. בלי ציניות. ואלה הדברים שבהם אני מאמינה.

     

    יש גם לא מעט קונפליקטים בקשר לקשר שלנו. למשל זה שאני זמרת שממש מעוניינת לשיר לאנשים. כולל גברים. כולל את דני. כולל עם דני בעצמו. אבל דני מצידו רק אומר: "תמיד את יכולה להקליט דואט עם זמרת ולהופיע מול נשים", שוכח שיש אולי פי מאה זמרים מזמרות, מה שאומר שלו יש פי מאה אופציות ממני עם מי להקליט דואט.

     

    ואיך זה הגיוני שעוד שני חברים ממש טובים שלי, שחולקים איתי את האהבה לתחום הבמה, לא יכולים אפילו לשבת בקהל בהופעה שלי? אני יודעת שיש להם הערכה אליי. הם שולחים אליי טקסטים, אני שולחת להם מנגינות, מתקיימת בינינו סימביוזה אמנותית חלקית, אבל איך זה שאני עדיין נעלבת? זה מרגיש קצת כמו לפרוש ידיים לצדדים, להציע חיבוק למישהו שכל כך אוהבים בנמל התעופה, ולקבל בתמורה תיק או מזוודה.

     

    "אנחנו הנשים נמצאות פה בעמדת חולשה", הסברתי לו. "דווקא משום שאתן חזקות", הוא עונה לי. "בגלל שמתקיימות בכן כאלה עוצמות, על הגבר להישמר שבעתיים". זה תמיד גורר ויכוח ארוך, שגורר בוקר עייף במיוחד, שבו אני עדיין אוהבת אותו. גם בלי שנסכים על מה זאת בדיוק אהבה.

     

    דני אמנם מצליח לגרום לי להבין את הרציונל שמניע אותו, אבל גם אז קשה לי להשלים עם כיוון הנסיעה הכללי. כי הכיוון הזה מרחיק אותו ממני, משאיר אותי בעזרת הנשים, ביציע, במקום שבו יש הרבה פחות מקום לזוז.

     

    אני רואה אותם שרים, ביחד ולבד. שולי רנד, עמיר בניון, אביתר בנאי, חנן בן ארי, אהוד בנאי, מוכשרים כמו שד וכיפה לראשם. מתחבקים בלי מחיצות. שרים דואטים תחת כל שיח רענן. ורק ביני לבין דני תמיד יפריד ילד אחד בתור לאורתודונט שבכלל חושב שאני מירי מסיקה.

     

     

    אז זה המצב. החברים הכי טובים שלי לאחרונה מתפללים שחרית, מנחה, ערבית, לא מקללים וחלק גם לא באים להופעות שלי.

     

    בנוסף לכך, לראשונה בחיי אני מוקפת בנים שלא מעוניינים בי גופנית. מרענן. אני, שהתרגלתי לסמוך על כישורי הפלרטוט שלי, ניצבת מולם קצת נבוכה. נאלצת בעל כורחי למצוא כלים חדשים לעבוד איתם. במקום מחשוף עמוק, ניתוח מעמיק לסיטואציה, במקום צחקוק מבויש, דמעת אמת אחת.

     

     

    חבל שאני לא יכולה לכתוב על דני בחופשיות. מהססת. משתמשת בשם בדוי. חס וחלילה לא להפנות נגדו אש מבית, תוך ידיעה ברורה שגם עליי יעקמו איזה אף או שניים. חלק בטח לא יקנו את זה. חילונית גמורה כמוני, שרוב חייה עוסקת במתיחת גבולות, עם ההוא? הזה?

     

    אבל כל ההגדרות השטוחות האלה די יצאו לי מכל החורים. גם דני מבין שזה שאני חילונית (ושומו שמיים אפילו לא התחתנתי עם נועם) — לא אומר שאין לי אלוהים. כי בערך מגיל שלוש אני מדברת איתו. כי הוא איתי תמיד, ואני מקשיבה לו, גם אם הקול שלו נשמע אחרת.

     

    שירה לנצח תהיה דבר טהור בעיניי. גם כשהיא חושנית. כי אין שום דבר בזוי בחושניות שלי, או שלך, או של אף אדם אחר שלא מונע מרוע. המוזיקה שייכת לי, לדני, ולכל העולם שעומד בינינו ודואג שלא נתחבק. אולי יום אחד. אולי. ואולי גם לא.

     

    agvaniot@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 14.09.16 , 15:58
    yed660100