פעם, לפני המצאת הפייסבוק, היה לי חבר. נקרא לו גיל. לגיל החבר שלי היו עוד הרבה חברות חוץ ממני. הייתה לו, למשל, חברה ממש טובה שגרה בדלת מולנו, שפעם גם חלקה איתו את אותה המיטה. למרות זאת, לא הייתה לי התנגדות לקשר שלהם. מה שהיה מת, אבל היא — חיה ועוד איך. יצאה למסיבות, הזמינה את גיל. הייתה מביאה לו תבשילים, לקחה עבורו את הכביסה המלוכלכת, כיבסה, גם ביד, תלתה, ייבשה, קיפלה לי את האגו, והחזירה בסלסילת קש אביבית. זה היה מקסים מצידה. פעם אחת אפילו הכניסה לו סלסילת תחתונים נקיים בדיוק כשאנחנו עשינו את הפעולה ההפוכה. קצת מביך, אבל שתקתי, כי זה היה נחשב מאוד־מאוד לא סקסי בעיניו, לו הטלתי וטו על חדירה כזאת לפרטיות. אז נשים חדרו לנו כל הזמן. ואני כל הזמן גילמתי נונשלנטיות. הכל בשביל לא לאבד את גיל.
כשעוד אחת מחברותיו הטובות התיישבה לו על הברכיים מיוזעת אחרי שחזרו מהליכה לילית ("מאמי", היה אומר, "אני הולך לעשות הליכה עם שירה". מי הולך לעשות הליכות? ההליכה עצמה היא לא העשייה?), יצאתי אצילית והגשתי לה פאקינג לימונדה. לימונדה שהשכנה בדלת ממול סחטה בעצמה, מהלימונים הפרטיים שלה.
אגב לימונים, גם את הלימונים של שירה ההולכת גיל ראה. גיל שלי לא החמיץ אף לימון שאי פעם נקרה בדרכו, ואני ממש מקווה שקלטתם את משחק המילים עם הלימון וההחמצה. כי אני די חייבת חיזוק לאגו כשמדברים על גיל.
ככמות הביקורות הרעות שקיבלתי על האלבום הראשון שלי, כך היו לו חברות טובות. אבל התברר שזה לא הספיק לו, וגיל פתח פרופיל בדוי באתר קיקיוני. משהו משונה, אולי קצת סוטה. לגיטימי. אין לי התנגדות עקרונית לסטיות שלא פוגעות באיש. הרי לכל אחד יש, ומי שאין לו, סוטה. סביר להניח שהייתי מבינה ומסכימה, אבל גיל לא הבין את זה אז, ומשום מה בחר להסתיר ממני את המיסטר הייד שבו.
פעם אחת כשחזרתי הביתה, אל ביתנו המשותף, גיל בדיוק אכל ארוחת צהריים עם חברה טובה — אחרת — ונכנסתי למחשב לבדוק מייל. פתאום קפצה לי מין חלונית כזאת. סמיילי, הודעה לא ממש נאיבית, תמונה של אישה, והאישה הזאת לא הייתה אני. אני די משוכנעת שהיא שקלה לפחות רבע ממני. "ערה תמיד" קראו לפרופיל שלה, ומתברר שהיא מקיימת מערכת יחסים די ממושכת עם נער העונה לשם "קאובוי עם מושכות".
לקח לי בדיוק רגע להבין שזה הקאובוי שלי. ויש הרבה מושכות שם ברשת, הרבה יותר מושכות ממני.
***
שאלתי אותו על זה כשהוא חזר. למה קבעת עם "נותנת בראש" להיפגש בחולון? ומה עבר לך בראש לעזאזל כששאלת את "ריקי גל לנצח" אם היא אוהבת לשמוע שירים של קרן פלס? זה קצת קינקי, אמרתי לו. אז עוד צחקתי, לפחות תשתף אותי בדחקות שאתה מריץ על חשבוני, כשאתה לא הולך או מכבס עם אחרות.
זה היה אמור להיגמר בצחקוק זניח, בירה (הוא אהב. כל יום. תמיד עם סיגריה), קצת מוזיקה ולמיטה, נשבעת לכם שבזמנו הייתי אפילו עוד יותר פתוחה מחשבתית. עוד לא היו לי ילדים. עוד לא הייתי בכלל משוכנעת שהוא הגיל שלי לשארית חיי. גם יש לי נטייה להבין נטיות, אולי היינו מגיעים להסכמה? שימשיך להיות קאובוי מצידי, כל עוד הוא לא רוכב על התמימות שלי. אבל גיל כעס ובחר להכחיש. "ממש־ממש אין לי פרופיל כזה", הוא טען בתוקף.
אז כבר התחלתי להיעלב. זה לא השם הדבילי שבחר לעצמו, או הפלרטוט החייזרי עם תושבות חולון, שרוב הסיכויים שהן בכלל גבר מזוקן, פדופיל עם חיבה לקאובויים שתויים, אלא ההיאחזות שלו בסוד. הבנתי. מה שהדליק אותו לא היה אף פעם מישהי ספציפית, אלא זה שמישהי ספציפית אחת לא תדע. ולא ידעתי המון זמן. אבל כשכבר ידעתי, לא התאמתי לו יותר כבת זוג. איך יוכל להמשיך להתגנב מאחורי גבי, אם אני מרשה לו לגנוב מה שבא לו?
ככה, ישר בפנים, הלך ולא חזר.
נפרדנו אחרי עוד שלוש הכחשות דומות ושלושה חלונות שונים שנפתחו לי במחשב. הפעם, קצת פחות בטעות. הוא לא התאמץ להסתיר. לא באמת היה אכפת לי שיתכתב, רק רציתי חברות כנה, והוא? כבר היו לו מספיק חברות, הרבה יותר פרקטיות ממני, שיודעות לבשל, או לנוע ממקום למקום עם שורטס.
גיל מעולם לא היה אהבת חיי, אבל היה לנו כיף ביחד. לי, לו, לה, לה, לה, ולה ולהן, בדירה קטנה בתל־אביב. אנחנו סיפור ממש לא דרמטי על החיים לפני המצאת הפייסבוק. אחרי הכל, היום, כשכולם עושים את זה, זו כבר לא חוכמה כזאת גדולה להיות כזה טיפש.
