מ"שבעת המופלאים" ועד "בוננזה": הנעימות הנצחיות של המערבונים

המערבונים - במשך שנים רבות הם היו הלב הפועם של התרבות האמריקנית, הא.ק.ג של הוליווד. רבות מקלאסיקות הז'אנר הזה מאכלסות את ספריית הסרטים הלאומית של ארצות הברית בוושינגטון. אולם הדעיכה של המערבונים הייתה כנראה בלתי נמנעת, בהתחשב באובדן התמימות של האומה במהלך מלחמת וייטנאם, אולם מה שהשתמר הוא המוזיקה שבאה עם הסרטים.

שירים ונעימות שהפכו לקלאסיקות בפני עצמן ונשלפות מהזיכרון יותר מהר משדנזל וושינגטון שולף את אקדחיו ברימייק ל"שבעת המופלאים" של אנטואן פוקואה שיצא לאחרונה לאקרנים. הרוח האמריקנית אולי אבדה, אבל הצלילים ממשיכים לעשות את זה גם היום - מ"בצהרי היום", דרך "הטוב הרע והמכוער" ועד "קיד וקאסידי". וכמובן הסדרה "בונזזה".

"בצהרי היום" (1952)

המערבון "בצהרי היום" של הבמאי פרד זינמן נמנה על קלאסיקות הוליווד, ואף קיבל גושפנקה ככזה ממכון הקולנוע האמריקני. כיכב בו גארי קופר כשריף המתמודד מול פושע שהשתחרר מהכלא ומחפש נקמה, ולצדו סוללת שחקנים מרשימה כמו גרייס קלי, לי ואן קליף ולויד ברידג'ס. אבל המורשת המוזיקלית שלו - שהביאה לסרט שניים מתוך ארבעת הפסלונים בהם זכה ב-1953 (קופר עצמו זכה בפרס השחקן הטוב) - היא זו שעדיין נוכחת עד היום בתרבות השיגרה האמריקנית, באמצאות השיר "High Noon" שביצע פרנקי ליין וזיכה את כותביו נד וושינגטון ודמיטרי טיומקין בפרס האוסקר לשיר הטוב ביותר (טיומקין זכה באוסקר נוסף על הפסקול כולו).

"ריו בראבו" (1959)

עוד לפני "High Noon", המלחין טיומקין תרם את הנעימה "Settled Down" למערבון "נהר אדום" של הווארד הוקס מ-1948 בכיכובם של ג'ון וויין ומונטגומרי קליפט. 11 שנה לאחר מכן, הוקס עשה שימוש חוזר בצלילים במערבון הקלאסי שלו "ריו בראבו". דין מרטין כתב מלים ושר אותם במהלך סצנת הכלא שלו. "My Rifle, My Pony And Me" הפך לקלאסיקה וחודש בהמשך על ידי כוכב הקאנטרי דון וויליאמס. הזמר האמריקני תרם את כשרונו הווקלי גם לשיר הנושא "ריו בראבו" וליווה את ריקי נלסון ב"Get Along Home, Cindy". עוד זכורה מסרט זה גם הנעימה שהלחין טיומקין "El Degüello" בהשראת המריאצ'י המכסיקני, ושהוסיפה ל"ריו בראבו" נופך אקזוטי, קצת פחות וואספי.

"שבעת המופלאים" (1960)

הבמאי ג'ון סטרג'ס יצר רימייק דובר אנגלית ליצירת המופת של אקירה קורוסאווה "שבעת הסמוראים" ויש האומרים שהדבר המקורי היחיד באותה גרסה הוא המוזיקה של אלמר ברנסטין. נעימת הנושא של הסרט, שבהמשך זכתה בעצמה לרימייקים שונים (כמו גרסת הדראם אנד בייס של ההרכב KLF שיצאה במסגרת אלבום הצדקה "Help" לסיוע לקורבנות המלחמה בבלקן ב-1995) הפכה ללהיט בבתי הקולנוע, וגם במצעדי הפזמונים. אינספור מחוות לה שולבו ב"מונרייקר" מסדרת ג'יימס בונד, בפרסומת לסיגריות מרלבורו, בפרק של ו"משפחת סימפסון" ובדוקו של מייקל מור "פרנהייט 9/11". גם ברימייק של הרימייק שיצר אנטואן פוקואה בכיכובם של דנזל וושינגטון, כריס פראט ואית'ן הוק נשמעת הנעימה של ברנסטין, אבל רק בסוף משום מה.

"האיש שירה בליברטי ואלאנס" (1962)

ג'ון פורד, גדול במאי המערבונים, היה קולנוען סוחף אבל אפילו הוא נדרש לגיבוי מוזיקלי, והצמד ברט בכרך את האל דיוויד היה אמור לספק לו אותו בשיר הנושא של סרטו "האיש שירה בליברטי ואלאנס" בכיכובם של ג'ון וויין, ג'יימס סטיוארט, לי ואן קליף וג'ון קרדין. בכרך ודיוויד כתבו את השיר, שמילותיו מבוססות על מעלליו של הפושע הנבזי ליברטי ואלאנס (אותו גילם בסרט לי מרווין). הזמר הצעיר ג'ין פיטני נבחר לבצע אותו, אולם עד להשלמת ההקלטות, הסרט כבר יצא לאקרנים וזכה להצלחה יוצאת מן הכלל. לא נורא, השיר התקבל גם הוא באהבה גדולה והיה לאחד הלהיטים הגדולים בקריירה הארוכה והמצליחה של פיטני.

"בעבור חופן דולרים" (1964)

המערבון הוא מטבעו הז'אנר האמריקני ביותר, אבל זה לא אומר שזרים לא יכולים לעשות בו כבשלהם ובאותה יעילות. ההוכחה הבולטת ביותר היא כמובן מערבוני הספגטי האיטלקיים, ובראשם טרילוגיית הדולרים של סרג'יו ליאונה, שנפתחה עם הסרט "בעבור חופן דולרים" שבעצמו נפתח עם נעימת הנושא שהלחין אניו מוריקונה האגדי - אז בשם הבמה שלו דן סאביו. מוזר שרק לאחרונה זכה באוסקר הראשון שלו שלא למטרות כבוד (זכה בפרס על תרומה לקולנוע ב-2007) על "שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו, והוא בן 87. הסרט היה יריית הפתיחה שלו שנשמעה באוזנינו, ממש כמו זו של קלינט איסטווד מול עינינו בתפקידו הראשי הראשון בקולנוע.  

"קאט באלו" (1965)

צוות השחקנים של המערבון הקומי כלל את ג'יין פונדה הצעירה והזועמת בתפקיד קתרין באלו, ואת לי מרווין - אותו שחקן שגילם את ליברטי ואלאנס עבור פורד, והתפצל לשני תפקידים שונים (עליהם זכה באוסקר אחד לשחקן הטוב) בהפקה של הבמאי אליוט סילברסטין. עוד נכללים בקאסט הזמרים נאט קינג קול וסטובי קיי, וביחד הם מציגים בתחילת הסרט את המהלך העלילתי ההולך ומתגבש. עם מנדולינות בידיהם הם מהלכים בעיירה וולף סיטי שבמדינת וויומינג, ושרים על קאט באלו כשברגע אנשים נתלים, על ידי נציגי החוק. וכפי שאנו לומדים בהמשך, לא מדובר בהכרח באנשים הנכונים.

"הטוב הרע והמכוער" (1966)

עשינו כבר היכרות עם לאונה ומוריקונה ואנחנו כבר מכירים היטב את קלינט איסטווד, איליי וואלאך ולי ולי ואן קליף ב"הטוב הרע והמכוער" (שסוגר את טרילוגיית הדולרים), את השתיקות הארוכות והסצנות שבהן מדברים יותר מדי, אבל לא יורים. אבל נראה כי הנכס הגדול ביותר מהסרט הבלתי נשכח הוא המוזיקה של מוריקונה. מוריקונה הבריק כששיבץ בלחניו אלמנטים של יריות ושריקות. כל אלה השתלבו לכדי שלמות בנעימת הנושא של הסרט, שהפכה לאחת היצירות המוזיקליות המוכרות ביותר של המאה ה-20. גרסתו המחודשת של הוגו מונטנגרו תרמה לא מעט לשימור המורשת נוכח ההצלחה האדירה שלה במצעדי הפזמונים ב-1968. 

"קיד וקאסידי" (1969)

בכרך ודיוויד אולי נשארו מחוץ ל"האיש שירה בליברטי ואלאנס" ב-1962, אך עשו זאת בגדול שבע שנים לאחר מכן במערבון "קיד וקאסידי" (או בשמו המלא באנגלית "Butch Cassidy and the Sundance Kid") של ג'ורג' רוי היל ובכיכובם של פול ניומן ורוברט רדפורד כעבריינים שובבים ושובי לב. על השיר שכתבו, "Raindrops Keep Fallin' on My Head", הם גם זכו באוסקר ב-1970. בי.ג'יי תומאס שביצע אותו, נדרש על ידי בכרך התובעני להקליט אותו שבע פעמים. הפסלון המוזהב הצדיק זאת. גם שני מיליון עותקי הסינגל שנרכשו היו תגמול הולם למאמצים, שלא לדבר על התגמולים שהתקבלו משלל גרסאות הכיסוי שנוצרו לשיר בהמשך של דיון וורוויק, אנגלברט המפרדינק, פרי קומו, להקת פור טופס, הפליימינג ליפס וגם מאניק סטריט פריצ'רס (גם הקאבר שלהם יצא באלבום "Help").

"הקלפן והיצאנית" (1971)

תחילה וורן ביטי היה אמור להופיע לצד ניומן כסאנדנס קיד, אבל השחקן ויתר על התפקיד מכיוון שהוא הזכיר לו יותר מדי את "בוני וקלייד" בו כיכב שנתיים לפני כן. לא נורא, ביטי חבר לג'וליה כריסטי ב"הקלפן והיצאנית" של רוברט אלטמן. בסך הכל העלילה די שגרתית למערבונים, אבל ההפתעה הגדולה הגיעה בדמות הפסקול שנוצר על ידי לא אחר מאשר לאונרד כהן. זה לא היה פשוט לתאם את שיתוף הפעולה בין הבמאי והזמר ב"הקלפן והיצאנית", שכן הסרט הופק על ידי אולפני האחים וורנר בעוד שאת אלבומי כהן הוציאה קולומביה. הסכם הושג, ושיריו של כהן שולבו בפסקול, זאת למרות שהמוזיקאי התאכזב מהסרט בצפייה ראשונה. לפחות בהתחלה הוא כנראה העדיף להאזין לו.

"בוננזה" (1959-73)

בינואר 1973 ירדה משידור סדרת הטלוויזיה "בוננזה" אחרי לא פחות מ-14 שנים על המסך. העלילה התרחשה באמצע המאה ה-19 בחוות פונדרוזה שבנוואדה, ובמרכזה עמדה משפחת קרטרייט שעברה לא מעט תהפוכות והרפתקאות במהלך 431 הפרקים ששודרו אודותיה. שחקנים באו והלכו, ובעקבותם הדמויות, אבל הדבר היחיד שתמיד נשאר הוא מוזיקת הפתיחה הבלתי נשכחת, שהולחנה על ג'יי ליווינגסטון וריי אוואנס. בהמשך נוצרו גם קאברים שונים, ביניהם של ג'וני קאש שחיבר מילים המהללות את בני המשפחה והחווה בה התגוררו.