שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גם אני חזרתי מטואיצ'י
    סמנכ"ל השיווק של החברה הגיאוגרפית ניר פדרבוש היה בן 11.5 כשקרא לראשונה את הספר "בחזרה מטואיצ'י". כעבור כמעט 30 שנה הוא זכה במסגרת תפקידו ,לרגל חגיגות 40 שנה לחברה הגיאוגרפית, ליזום את מסע החזרה לטואיצ'י עם מחבר הספר יוסי גינסברג ולכתוב את רשמיו ביומן מסע מיוחד

    בשיתוף החברה הגיאוגרפית

     

    השנה 1986, שני ילדים בכיתה ו' אחד מראשון לציון והשני מתל אביב נחשפים לספרו של יוסי גינסברג "בחזרה מטואיצ'י" בו תואר סיפור הישרדותו המופלא בג'ונגל הבוליביאני.

     

    שניהם אומרים לעצמם "וואו...יום אחד אני אעשה עם זה משהו..."

     

    אחד הילדים באמת עשה עם זה 'משהו' ונהיה מדריך מומחה לאמריקה הלאטינית ובהמשך למנכ"ל החברה הגיאוגרפית, השני עשה עם זה 'קצת פחות' ופיתח קריירה בעולמות אבטחת מטוסים, פרסום וקואצ'ינג.

     

    קאט

    השנה 2016 ובמסגרת חגיגות שנת ה-40 לייסוד החברה הגיאוגרפית שני הילדים דאז (רענן בן בסט, המשמש כיום בתפקיד מנכ"ל החברה הגיאוגרפית וכותב שורות אלה בתפקיד סמנכ"ל השיווק של החברה) חוזרים במסע עם יוסי גינסברג לג'ונגל הבוליביאני ולנהר הטואיצ'י.

     

    לזכותו של יוסי גינסברג יאמר שמשיחת הטלפון הראשונית שעשינו איתו הוא שמח לא פחות מאתנו על ההזדמנות לחזור ל'זירת הפשע', הפעם עם קבוצת מטיילים אינטימית וצוות טלוויזיה דוקומנטרי מערוץ 2 שהובילה נסלי ברדה.

     

    אפשר לנסח זאת גם בדרך הבאה: אקדח שהופיע ב-1986 בספרייה העירונית בית אריאלה - ירה ב 2016 בג'ונגל הבוליביאני.

     

    6.9 או הכנות אחרונות

    יום אחרון לפני המסע, אני אורז לתיק את כל מה שאני רק יכול לחשוב שיכול לשמש אותי בג'ונגל: תכשיר נגד יתושים, צמיד נגד יתושים, משחות, זוג ערדליים ובגדים מבגדים שונים.

     

    האקססורי האחרון שלא תיכננתי עליו אבל אני מכניס אותו לתיק בכל זאת הינו כאפייה ערבית שרכשתי בשוק הפשפשים לפני שנתיים בערך בשיא תקופת הסדרה "פאודה".

     

    במהלך המסע התברר שהכאפייה הזו, די בדומה למגבת בספרו של דאגלאס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", הינה אחד האמצעים הכי שימושיים שצריך בג'ונגל על מנת לשרוד. הכאפייה הזו הייתה כובע, מגן שמש, כילה נגד יתושים, כרית, שמיכה, מגבת אחרי שכשוך במפלים ובקיצור הכל חוץ מאם ואחות.

     

    אריזות אחרונות לפני המסע, עם הכאפייה המדוברת (צילום: ניר פדרבוש)
    אריזות אחרונות לפני המסע, עם הכאפייה המדוברת(צילום: ניר פדרבוש)

     

    7.9 יום ראשון למסע או "איך לעזאזל אני אשרוד קולינארית בטיול"?

    מגיעים לשדה התעופה לפנות בוקר, יוסי מגיע יחסית מאוחר יחד עם צוות הטלוויזיה שחבר אליו עוד בביתו שבקיסריה.

     

    ליוסי (ואת זה אגלה במיוחד במהלך הטיול עצמו) יש כל כך הרבה ניסיון כטייל שיש לו אאוטפיט לכל שעה ביום, האיש פשוט סוג של צביקה פיק ברגע שזה מגיע לנסיעות וטרקים, הפעם הוא בוחר להגיע בחליפת נוודים עם כובע מסוגנן. כל נוסעי טיסת KLM לא מבינים מי זה באאוטפיט ולמה עוקבים אחריו צוות טלוויזיה וחבורת מטיילים ישראלים.

     

    נוחתים באמסטרדם ומשם בקונקשן זריז טסים טיסה ארוכה ללימה שבפרו.

     

    לפני שיוצאים לכזה מסע ולפני טיסת הבוקר ללה פאס צריך לאכול טוב ואנחנו יוצאים בלימה למסעדה מאוד מיוחדת בשם 'וואקה" שממוקמת ליד פירמידה מרשימה מתקופת האינקה.

     

    כדרכי בקודש מחפש בתפריט את כל מה שהוא לא דג או סי פוד (וזה מאוד קשה במסעדות כאלה ש-70 אחוז מהתפריט שלהן הוא סביצ'ה דגים) ואוכל כאילו אין מחר.

     

    8.9 יום שני למסע או "חמצן אין, ברכה משמאנית מבוגרת יש"

    קמים מוקדם בבוקר במלון בשדה התעופה ועולים על טיסה ללה פאס, כלומר טיסה לקוסקו שממנה ממריאים מיידית ללה פאס.

     

    מוסד ביקורת הגבולות הבוליביאני הוא לא היגואר הכי מהיר בג'ונגל בכל מה שקשור לפרוצדורות, מילוי טפסים , ויזות וכניסה חלקה למדינה. עוברת בערך שעה וחצי וכולם עוברים את ביקורת הגבולות ,אוספים את התיקים ויוצאים החוצה לאוויר הבוליביאני הדליל והקר.

     

    בחוץ מחכים לנו רכבי שטח מדגם לנד קרוזר מדוגמים ומצוידים שאיתם אנחנו מתחילים את המסע.

     

    נוהגים לכיוון העיירה סוראטה בתוואי מדברי קריר ופוגשים בדרך נופים מהממים של מדבר עם מזג אוויר קריר ויבש. המסע בשלב הזה מתנהל בגובה של 3800 מטר שזה אומר בעיקר שאין אוויר. אחרי עשרה צעדים, גם ללא ציוד, הלב מתחיל לדפוק חזק והרקות מתחילות להלום בכוח.

     

    עוצרים לארוחת צהריים דשנה בחיק הטבע מול הר האילימפו, שמכין הצוות המקומי ולאחריו עורכים טקס מיוחד שהכינה השמאנית דונה אמה, אמו הבוליביאנית המאמצת של יוסי.

     

    דונה אמה מכבדת אותנו במשקה קוקה שהכינה בעצמה ומכירה לנו מקרוב עובר של לאמה שבכל טקס שמאני כהלכתו בבוליביה מוקרב ביחד עם עוד כל מיני שמונצס שזורקים למדורה.

     

    שני כלבים מקבלים את שאריות המזון של הקבוצה ונראים מאושרים על האוצר שנפל בחיקם. בכלל בבוליביה, כלבים מתחלפים את החתולים ברחובות וכל המדינה מלאה בכלבים משוטטים אדישים ורעבים.

     

    את היום מסיימים בעיירה הקטנה סוראטה עצמה ולנים בכפר נופש יפהפה ומדוגם שממוקם בתוכה.

     

    יוסי גינסברג והשמאנית 'דונה אמה' (צילום: ניר פדרבוש)
    יוסי גינסברג והשמאנית 'דונה אמה'(צילום: ניר פדרבוש)

     

    9.9 יום שלישי למסע או "איפה הזהב ? איפה?!"

    קמים מוקדם בבוקר וממשיכים בנסיעה במורדות האנדים בדרך יפיפייה ומיוחדת "קורדיירה ריאל" שמשקיפה על האנדים המלכותיים המושלגים, עוצרים במערת עטלפים מאוד מיוחדת בשם "מערת סאן פדרו", בחוץ יש שלטים מיוחדים עם עצות שימושיות איך לא להרגיז את העטלפים שבתוך המערה.

     

    ממשיכים בנסיעה לדרך כורי הזהב ורואים בדרך את התחנות הספוראדיות שבהם יושבים כורים ומחפשים זהב בנהר, די בדומה לאיך שזה התבצע במאה ה-19.

     

    לקראת סוף היום עוצרים עם הג'יפים בבריכה באמצע שומקום ומשתכשכים להנאתנו במפל.

     

    לקראת ערב מגיעים לעיירה בוליביאנית מיוחדת בשם טאטאקומה ולנים באוהלים בכפר הארחה מיוחד. אחרי ארוחת הערב יוצאים לפיאסטה מקומית לזכר איזושהי בתולה מיתולוגית ומתערבבים עם החוגגים המקומיים.

     

    להקה מקומית "מנעימה זמירות" עם טרקים לאטיניים באורך של תקליט שלם של אום כולתום. הזיכרון היותר חזק שלי משם הוא צעיר בוליביאני שהניח לי בירה ביד וכובע מטופש על הראש וצ'ולה (אישה בלבוש מסורתי בוליביאני שכולל שמלת בד מנופחת ומן כובע צ'רלי צ'פליני על ראשה) שלוקחת לי את היד ומתחילה לנענע אותי מצד לצד בריקוד המסורתי שלהם, שהוא אגב מאוד פשוט: נענוע מצד לצד + סיבוב מלא אחת ל 30 שניות בערך.

     

    דרך כורי הזהב (צילום: ניר פדרבוש)
    דרך כורי הזהב(צילום: ניר פדרבוש)

     

    10.9 יום רביעי למסע או "דונדה לה ג'ונגל הקטור!?"

    ממשיכים לרדת בדרך כורי הזהב המדהימה (ואגב ה-מ-פ-ח-י-ד-ה, זו דרך ברוחב של מטר וחצי לפרקים...) ויורדים מגובה של כמה אלפי מטרים טובים לאזור הג'ונגל הגבוה.

     

    אני מתחיל לאבד סבלנות לקראת הג'ונגל ומתחיל לשגע את המדריך המקומי שלנו, בחור בוליביאני חביב וסבלני בשם הקטור, מתי כבר מגיעים לג'ונגל-"דונדה לה ג'ונגל הקטור !?"

     

    כעבור זמן מה תוואי השטח מתחיל אט אט להשתנות ומופיעה צמחייה ירוקה פראית שמבשרת על הגעתנו לאזור הג'ונגל הגבוה. נפרדים מהג'יפים לאחר נסיעות של שלושה ימים בעיירה גוונאי.

     

    גוונאי היא עיירה שמשלבת אלמנטים של לוק מערב פרוע עם קידמה של המאה ה-19 בערך. המקום הוא סוג של מדינה בתוך מדינה ומספר רב של מכוניות ללא מספר רישוי מסתובבות ברחובות.

     

    בערב אנחנו מתפזרים לשני בתי הארחה ומקנחים בארוחה טעימה מול להקה בוליביאנית מקסימה שהזמנו מראש מלה פאס.

     

    11.9 יום חמישי למסע או "הלכו הנעליים, מה עכשיו?"

    מתחילים את הבוקר בשיט רפסודות, רפסודה שם נראית בערך כמו עשרה צמיגים של משאיות שחוברו יחדיו עם כמה בולי עץ.

     

    ההרגשה לא מאוד בטוחה אבל הנהר יחסית שקט. השלווה הזו מופרת כשהנהר מתחיל בפתאומיות לזרום בשצף קצף כשהוא נהיה צר ו/או רדוד.

     

    לאחר השיט אנו עולים לראשונה על סירות הקאנו שילוו אותנו מכאן ועד סוף המסע, כל סירה שכזו מאוישת בשני בלסרוס (משיטי הסירה) כשאחד מנווט מקדימה ומעיף עם מוט ארוך מעץ אבנים, סלעים ובולי עץ לא רצויים והשני מופקד מאחור על המנוע.

     

    לאחר הפסקת צהריים על חופו של הנהר אנו יוצאים לצעידת ג'ונגל ראשונה בג'ונגל הגבוה.

     

    הכניסה לג'ונגל מאוד מרגשת. דמיינו 35 מעלות חום תוסיפו לזה 90 אחוזי לחות, תוסיפו לזה סבך לא ייאמן של עצים מסוגים שונים שכל אחד מהם נלחם על טריטוריית האור שלו+ קוצים +שיחים +פטריות +יתושים +ציוצי ציפורים +קרקורי צפרדעים+ שאגות קופים ותקבלו תוואי הליכה קשה, מרשים מרגש ויפיפה. לאחר הליכה מאומצת עוצרים בבריכה עם מפל גבוה ומורידים את כל הזיעה שהצטברה במהלך ההליכה.

     

    לאחר היציאה מהבריכה אני מגלה שהנעליים שהבאתי איתי (נעליים ישנות ששנאתי והג'ונגל נראה לי הזדמנות טובה להשתמש בהם ולהיפטר מהם) הגישו מכתב התפטרות חד משמעי ונקרעו.

     

    את שארית המסע עד הנחיתה בתל אביב אני עושה על נעלי אול סטאר חצאיות וכפכפי אצבע שמידת ההתאמה שלהם לג'ונגל היא בערך כמו מידת ההתאמה של לבישת חולצה של נבחרת אנגליה ביציע של אוהדי ארגנטינה.

     

    הנעליים הקרועות (צילום: ניר פדרבוש)
    הנעליים הקרועות(צילום: ניר פדרבוש)

     

    בכלל, תדעו שללכת לקנות בגדים סחיים מנדפי זיעה, קוטלי יתושים עם עוד 10 טכנולוגיות חדשניות בחנויות מטיילים זה לא סעיף מספר 213 ברשימת המטלות לקראת נסיעה שכזו לחו"ל אלא אחד משלושת הדברים הראשונים שצריכים לעשות.

     

    אישית אני מודה שזלזלתי קצת וחטפתי על זה בזמן אמת.

     

    הלאה.

     

    רק כשנמצאים בג'ונגל מבינים באמת איך אחרי דקה של הליכה מאבדים את הכיוון ונתונים לחסדי המדריך. גם אנשים עם חוש התמצאות מצוין יחוו את ה"ורטיגו" הזה של אובדן תחושת הכיוון.

     

    את הלילה אנחנו מעבירים על חוף הנהר וכל אחד מדבר בתורו מול המדורה, על תחושותיו בטיול.

     

    אני בחרתי להציג את הסיפור של יוסי בטואיצ'י כאלגוריה ומשל והסברתי שהחיים שלי (ולמעשה החיים של כולנו) מורכבים בכל רגע נתון מכל מיני "טואיצ'ים קטנים" והחוכמה זה להיות עם מספיק תשומות נפשיות ואורך רוח על מנת להתגבר עליהן.

     

    בסוף היום אני מכניס את הנעליים הקרועות שלי למדורה, מביע שתי משאלות ומקריב אותן לעולה כמו שלמדתי ביום השני מהשמאנית דונה אמה, אני מודה שהיה חסר בתהליך העובר של הלאמה.

     

    נרדם באוהל על החול של החוף, קרוע מעייפות.

     

    12.9 יום שישי למסע או "ירח מלא"

    את היום השישי אנחנו פותחים על חופו של הריו בני. יש משהו מדהים ביקיצה בג'ונגל, האוויר כה לח עד שמעל איזור הג'ונגל עומדת לה עננה ערפילית מהממת שנותנת תחושה ונופך אחרים מכל נוף או מראה אחר שתיתקלו בו בחייכם.

     

    נכנסים לסירות הקאנו ומתחילים בשיט ארוך לאורכו של הנהר.

     

    ערפל של בוקר בג'ונגל (צילום: ניר פדרבוש)
    ערפל של בוקר בג'ונגל(צילום: ניר פדרבוש)

     

    ככל שנמצאים יותר זמן בג'ונגל מתחילים לצבור יותר ויותר עקיצות, כל תכשירי האנטי יתושים גורמים לזבובי החול וליתושים המקומיים לגחך, להתפקע מצחוק ולשתות לרוויה  את דמו של הטייל התמים בשקיקה.

     

    אני זוכר שתמיד הייתה הדילמה "האם לשים ספריי נגד יתושים או ספריי הגנה מהשמש". איכשהו תמיד מתחילים עם הראשון ולאחר מכן שמים את השני כך שיוצא שרוב הימים אנשים מסתובבים עם המרינדה הכפולה הזו על גופם.

     

    היום מגיעים כבר לג'ונגל הקלאסי והנמוך ומתחילים לטייל גם בו.

     

    השוני הוא שתוואי השטח יותר מישורי וזה יותר קל אך מצד שני השטח נהיה יותר סבוך וקשה יותר לפלס את הדרך.

     

    בדרך אנו רואים את כל סוגי העצים שקיימים בערך :משיחים ועד עצי ענק כשבאמצע גם פטריות טפילות, עצים שנחנקים ע"י שורשים של עצים אחרים, ו"עצים מהלכים" ששולחים את שורשיהם מעל פני הקרקע אל עבר כיוון האור.

     

    העובדה שאני עם נעלי אול סטאר חצאיות לא ממש עוזרת ואני בא במגע לעתים תכופות מדי עם העולם התחתון של הג'ונגל ונעקץ על ימין ועל שמאל מכל חרקי השכונה האכזרית וחסרת הרחמים הזו.

     

    גם את היום הזה אנחנו מסיימים בקמפינג על חוף הנהר.

     

    הפעם אנחנו פותחים את רמקול הבלוטות' של רענן ומשחררים לג'ונגל צלילי שירים עבריים- מנקמת הטרקטור דרך ג'ירפות וכלה בחווה אלברשטיין.

     

    לפני השינה באוהלים ארגנו לעצמנו בחוף מעין זולה של שקשים ומזרונים. יוסי, נסלי ואני מקשקשים ומצחקקים עד אמצע הלילה.

     

    13.9 יום שביעי או "קבלת פנים של ראיס דרום אמריקאי"

    מתחילים את הבוקר בשיט ויורדים בצהריים בעיירה (איך לא? הזויה ) שנקראת בואנה וונטורה מול רורנבקה. בעיירה הזו מחכות לנו מכוניות טויוטה קטנות ומוזרות (שאם הייתי רואה אותן במגרש יד שנייה, לא הייתי נותן בהן מבט שני), למרבית הפליאה הן מתגלות כמכוניות זריזות וחסונות ואנחנו חוצים איתן את הג'ונגל, לא בלי להיתקע, בדרכנו לכפר סאן חוסה אוצ'ופיאמונטס.

     

    כשאנחנו מגיעים לכפר יוצאים כל אנשי הכפר מבתיהם, מניחים עלינו שרשראות פרחים "הוואי סטייל" ומלווים אותנו למבנה הציבורי המרכזי של הכפר.

     

    מנהיגי המקום נואמים בפנינו על חשיבות תרומתו של יוסי גינסברג לכפר סאן חוסה כשהגה את רעיון הקמת כפר הנופש האקולוגי באמצע הג'ונגל ליד אגם צ'אללאן שמהווה כיום את מקור הפרנסה הראשי של הכפר.

     

    קבלת הפנים לקבוצה בכפר סאן חוסה (צילום: ניר פדרבוש)
    קבלת הפנים לקבוצה בכפר סאן חוסה(צילום: ניר פדרבוש)

     

    אנחנו קרועים מעייפות אבל מנומסים.

     

    את הערב העברנו, כל אחד מאנשי המסע לבדו, בבתים של המקומיים.

     

    גם אני מוצא את עצמי בבית שכזה בו מארחים אותי בחביבות וברוחב לב.

     

    האמת היא שהיו שתי בעיות מרכזיות - הראשונה היא שהם לא ממש דיברו אנגלית ועד רגע הפרידה בבוקר דיברתי איתם בפנטומימה והשנייה היא מקלחת השדה הקרה שהייתה בבית המשפחה תחת כיפת השמיים, שאליה כמעט ונכנסו לי שני חזירים מקומיים.

     

    למעשה הייתה גם בעיה שלישית שכל הכפר היה מלא בגללים של החיות שהסתובבו בו חופשי - חזירים, סוסים, פרות, תרנגולות ומה לא (שוב מזכיר שהייתי עם כפכפים). על כל פנים - גם את זה עברנו בהצלחה.

     

    14.9 יום שמיני או "ארוכה הדרך לצ'אללאן"

    קמים בבוקר בסאן חוסה, אני אומר יפה תודה בפנטומימה למשפחה שאירחה אותי, נותן להם טיפ של 50 בוליביאן ואנחנו יורדים חזרה לגדות נהר הטואיצ'י.

     

    שטים כמה שעות עד שמגיעים לחוף שממנו יש גישה לכפר הנופש האקולוגי שיוסי הקים. להלן: "צ'אללאן".

     

    עד לכפר מהחוף יש בערך 40 דקות הליכת ג'ונגל ולאחריה אנחנו מגיעים לאואזיס אמיתי.

    יש שירותים !

    יש מקלחת חמה !

    בחדר האוכל המרכזי יש רצפה !

     

    המקום מדהים ביופיו ולאחר פריקת הדברים אנו יוצאים לשיט קסום באגם צ'אללאן וחווים את הג'ונגל, הפעם תוך כדי שיט. מתצפתים בעניין על להקה של קופים, צבאים, ציפורים אינסוף, קפיברות וקיימנים.

     

    הג'ונגל ליד אגם צ'אללאן (צילום: ניר פדרבוש)
    הג'ונגל ליד אגם צ'אללאן(צילום: ניר פדרבוש)

     

    בערב אנחנו חוזרים לארוחת ערב דשנה שלאחריה אנחנו עושים הליכת ג'ונגל לילית שבה בהוראת המדריך אנחנו מכבים את הפנסים ופשוט מקשיבים לקולות הג'ונגל בלילה, אם ייצא לכם, זו אחת החוויות היותר מיוחדות שאפשר לחוש בחיים.

     

    אני חוזר לחדר שלי רק כדי לסבול לראשונה בטיול מנדודי שינה ולדבר עם יוסי עד שאני נרדם באמצע הלילה.

     

    15.9 יום תשיעי או "ערסל בודד באמצע הג'ונגל"

    את היום הזה אנחנו פותחים בחלוקה לצוותים קטנים. אני בצוות המלומד של ד"ר ריקי שפירא ופרופסור שאול קמחי. יחד עם המדריך המקומי אנחנו חורשים את הג'ונגל באזור והולכים כמה שעות טובות שבהן אנחנו חווים את הג'ונגל במלוא הדרו.

     

    עצי ענק, עצים מהלכים, נמלי אש, פטריות, הדרכה על צמחים רעילים בג'ונגל ועל איך אפשר לסחוט מים טריים מגזע של עץ, צפייה שקטה בחיות שונות ובעצם- מה לא ?!

     

    בצהריים חוזרים לארוחה טובה ומנוחת שנ"צ.

     

    בערב חילקנו את כל המטיילים לערסלים שנתלו מראש באמצע הג'ונגל על מנת שכל אחד יחווה את הג'ונגל בלילה והפעם לבדו. שעתיים שלמות בערסל (אומנם מוגן בכילה שקופה) באמצע הג'ונגל יש להן את האפקט שלהן וכל אחד חוזר עם הרעשים ששמע והחוויות שחווה.

     

    אני אישית שיחקתי במשחק הניחושים הידוע "האם זה עלה שנפל על הכילה שלי או שפירית מקומית בממדים של רחפן".

     

    16.9- יום עשירי או "חזרה לציוויליזציה חלקית"

    קמים בבוקר ומתקפלים מצ'אללאן, שטים בנהר כמה שעות ומגיעים לרורנבקה.

     

    רורנבקה, עיירה קטנת מידות סה"כ בת 30,000 איש. אנחנו משתכנים במשהו שמזכיר כבר התחלה של מלון מודרני: יש בריכה !!! יש חדר עם מזגן !!! והכי חשוב - יש Wi-Fi !!!

     

    בערב אנחנו הולכים לארוחה במועדון לילה בשם 'מוסקיטו' שבו עיקר הפעילות שלי הייתה לעשן, לשחק סנוקר ולנקות את תיבת המיילים שלי מהמאות שהצטברו שם.

     

    17.9 יום 11 או "השיבה ללה פאס"

    קמים ברורנבקה וטסים בטיסה פרטית בחזרה ללה פאס שבה התחלנו את הטיול, יוצאים לסיור בכיכר המרכזית היפה של לה פאס שמלאה וגדושה בתיירים ויונים.

     

    לאחר מכן חורשים על שופינג בשוק המרכזי ובשוק המכשפות הצמודים ונהנים מאוד מהמראות. יוסי משמש המתורגמן והעומד על המקח הפרטי שלי ואני שם את ידיי על 4 כובעי צ'ולות, מעיל פסיכאדלי, בובת לאמה, טבעת וזוג עגילים.

     

    הכיכר המרכזית בלה פאס (צילום: ניר פדרבוש)
    הכיכר המרכזית בלה פאס(צילום: ניר פדרבוש)

     

    לאחר השוק אנחנו ממשיכים למקום הזוי ומיוחד במינו שנקרא 'עמק הירח' ,שנקרא כך על שם הטקסטורה של הקרקע שלו שנראית כמו מכתש על הירח.

     

    על מנת להשלים את ההזיה, עולה לאחת הגבעות בעמק הירח בחור בוליביאני צעיר עם צ'וראנגו (מעין מנדולינה שעשויה משריון של ארמדילו) ופוצח בנגינה ושירה.

     

    את היום הזה אנחנו מסיימים במסעדה מדהימה של השף גוסטו בעל כוכבי המישלן בארוחה עם 6 סיבובי מנות. בסיום הארוחה מרימים כוסית וכל חבר קבוצה מסכם את הטיול מזווית הראייה שלו.

     

     קניות בשוק בלה פאס (את נסלי ברדה לא קניתי, היא להמחשה בלבד) (צילום: ניר פדרבוש)
    קניות בשוק בלה פאס (את נסלי ברדה לא קניתי, היא להמחשה בלבד)(צילום: ניר פדרבוש)

     

    18/19.9 יום 12 / 13 או "מתחילים במסע חזרה"

    בבוקר מתחילים את המסע הארוך הביתה בטיסה ללימה שבפרו. בביקור החטוף בלימה הספקנו לשוטט בקניון ענק שהוקם מול האוקיינוס השקט, לאכול במסעדה מפנקת , ולסייר בכיכר המרכזית פלזה דה ארמס.

     

    מלימה המראנו לפריז.

     

    כולנו מצחינים מהג'ונגל והדיילת של אייר פראנס נותנת בי מבט יותר מעקום כשפרא אציל, סרוח ועקוץ כמוני עולה לטיסה הטראנס אטלנטית. בקונקשן בפריז אנחנו מצליחים לתפוס שלוש שעות של ציוויליזציה אירופאית באזור המארה ועולים אח"כ לטיסה הסופית חזרה הביתה.

     

    מי שהיה ילד טוב בג'ונגל מקבל גלידה מגניבה בפריז (צילום: ניר פדרבוש)
    מי שהיה ילד טוב בג'ונגל מקבל גלידה מגניבה בפריז(צילום: ניר פדרבוש)

     

     

     20.9 יום 14 - ישראל, 5 לפנות בוקר או "הנחיתה"

    מטוס האייר פראנס שלנו נוחת בנתב"ג.

     

    רק ביציאה אני מגלה שאין רכבת לתל אביב בגלל עבודות השיפוצים. מרחוק אני רואה תור של 200 אנשים עומדים ומקללים בתור למוניות. מחשב ישר איך לעזאזל אני מגיע הביתה בדרך הכי מהירה...

     

    כנראה שגם בג'ונגל האורבני המקומי צריך לדעת להסתדר ולהתאקלם במהירות, לא !?

     

    הכותב הינו סמנכ"ל השיווק בחברה הגיאוגרפית.

    רוצים גם אתם לחוות את אמריקה הדרומית? - לחצו כאן

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "גם אני חזרתי מטואיצ'י"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים