מה הורים לא מבינים על הילדים שלהם

אתם מנסים להיות הורים קשובים ותומכים, דואגים לצרכים של הילדים ומשתדלים לבלות איתם זמן איכות מהנה, אבל לפעמים הסיפור הזה של ההורות הוא מורכב, מתיש ומעייף. אז רגע לפני שאנחנו מקבלים את השנה החדשה, שאלנו מנחות הורים שפוגשות משפחות על בסיס יומי, שלוש שאלות: מה הטעות הכי גדולה של הורים, מה הורים לא מבינים על הילדים שלהם, ומהי העצה הכי טובה שהן יכולות לתת לשנה החדשה.   

מקבלים החלטות מתוך רגשות אשם

מה הורים לא מבינים על הילדים שלהם? "הורים לא תמיד מבינים שהמתנה המושלמת עבור הילד שלהם היא למעשה תשומת הלב שלהם. לצורך השגת תשומת הלב הילדים מוכנים לעשות הכל. מבחינתם כל האמצעים כשרים ולכן גם התנהגויות לא נאותות שמכעיסות את ההורים הן למעשה הדרך שלהם לנסות ולהשיג את תשומת הלב של ההורים. הם מקבלים תשומת לב של צעקות ואיומים ובכך ההורים רואים אותם ומתעסקים בהם. הענקת תשומת לב באופן קבוע ואיכותי תשרה רוגע על הילדים ותייתר את הצורך שלהם להתנהג לא יפה בכדי למשוך תשומת לב".

עצה שתעשה את החיים קלים יותר: "תחשבו היטב לפני שאתם מתעקשים על החלטה מסוימת או מסרבים לבקשה של הילד. במידה ומאחורי הסירוב שלכם יש ערך חינוכי שחשוב לכם תתעקשו והקפידו שיתבצע בנחישות אך אם זה לא עקרוני הימנעו מכך מראש".

מנסים להיות הורים מושלמים

רוני לנגרמן-זיו, מדריכת הורים ומאמנת אישית להורים מוסמכת מכון אדלר:

הטעות הכי גדולה: "לקפוץ מקיצוניות לקיצוניות. אנחנו רוצים להיות נחמדים, ולכן מדברים עם הילדים שלנו בסימני שאלה. 'אולי נלך להתקלח חמוד?', 'בוא ממי, נכון מאוחר? נחזור הביתה?' ילד ששואלים אותו שאלה, עונה - 'לא רוצה'. כי הוא לא רוצה ללכת הביתה או להתקלח, אלא להמשיך לשחק. שאלנו - והוא ענה. ואז אנחנו מתעצבנים שהוא לא עושה מה שאמרנו (כי לא אמרנו...), ועוברים בדיוק לקיצוניות השנייה: צועקים, מאיימים, מענישים.

"אנחנו עוברים ברגע מוותרנות לתוקפנות, ושוכחים את דרך האמצע, את שביל הזהב: הורה סמכותי, נחוש, מתמיד ורציני. הורה שמילה שלו היא מילה - כי קודם כל הוא עומד מילה שלו. אם הוא אומר שהולכים - אז הולכים. הורה סמכותי מהשורש ס.מ.כ - הוא הורה שהילד יכול לסמוך עליו. כשאנחנו עומדים במילה שלנו הילד מבין שיש מולו הורה יציב, שנותן לו ביטחון, שיש לו על מי להישען, שיש מי שיגן עליו. לא צריך להגיע לאיומים וצעקות. צעקות מראות שאיבדנו שליטה. איומים חסרי שחר מוכיחים לילדים שההורים אינם עומדים במילה שלהם. קודם כל נקבל את ההחלטה עם עצמנו, אחר כך נתווך אותה לילדים, וברגע האמת נעמוד בה כהורים".

מה הורים לא מבינים? "הורים אינם מבינים שהילדים שלהם גדלו. הילדים תמיד נמצאים צעד אחד קדימה, וזה מתחיל ממש מגיל אפס. מה שאתמול הוא לא יכול היה לעשות, היום הוא כבר מסוגל - וזו ההתפתחות הטבעית של כל ילד. הוא יודע את זה, אנחנו עדיין לא. אז אנחנו אומרים 'אסור', 'מסוכן' ו'לא', נזעקים, רצים, מרחיקים. נכון, אנחנו אמורים להגן על הילדים שלנו מסכנות; אבל לא כל דבר הוא סכנה. אם הפעוט בן עשרה חודשים חושב שהוא מסוגל לעלות במדרגות - במקום לאסור עליו ולהרחיק אותו, כדאי לעלות בעקבותיו כדי לשמור עליו. התפקיד שלנו הוא לשמור על ילדינו, אבל חשוב שנבחין בין לשמור לבין חיבוק דוב שעוטף, חונק ולא מאפשר התפתחות ועצמאות. על כל דבר שהילד שלכם מבקש להתנסות - תחשבו: האם זה באמת מסוכן? איך אני יכול לאפשר לילד שלי לעשות דברים לבד? הרי בשורה התחתונה, התפקיד שלנו הוא להכין את הילדים לחיים ולהכשיר אותם להיות עצמאים".

עצה שתעשה את החיים קלים יותר: "אנחנו רוצים להיות הורים מושלמים. רוצים לתת לילדים שלנו הכל - חוגים, בילויים, משחקים, זמן איכות איתנו, ובעיקר - אנחנו רוצים להגיב באדיבות, בסבלנות וברגישות. ובכן, כל זה נכון וחשוב, אבל אף אחד מאיתנו לא מושלם. גם לנו יש ימים מוטרפים ודברים שמוציאים אותנו מהכלים. אנחנו הורים, אבל אנחנו רק בני אדם. קחו לכם את כלל ה-70-30: אם ב-70% מהמקרים הגבתם כמו שרציתם להגיב, ורק ב-30% לא - הכל טוב. לא צריך להיות הורים מושלמים ומצטיינים, להפך. זה שנראה לילדים שגם אנחנו לפעמים כועסים, מתעצבנים, צועקים - ויודעים להתנצל אחר כך שטעינו ולא היינו בסדר, נותן גם להם את הלגיטימציה לטעות, לפשל, ליפול - ולדעת שהעולם לא נופל ושאפשר לתקן ושתמיד יהיו שם הורים שמקבלים אותם כמו שהם, לא מושלמים".

 

(צילום: shutterstock)

לא נותנים לילדים להתמודד

לאה שטרן, מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך להנחיית קבוצות הורים:

הטעות הכי גדולה: "כהורים, אנו מונעים פעמים רבות מילדנו להתנסות ולהתמודד, מתוך כוונה טובה להגן, לחמול או פשוט לסייע. התפקיד ההורי שלנו הוא 'עוף גוזל', שהמשמעות שלו היא להכשיר את הילד שלנו לעצמאות והתמודדות לקראת חייו הבוגרים כעצמאי. עלינו לאמן אותו במגרש האימונים המשפחתי בשנות הילדות ולאפשר לו לחוות לצד רגשות חיוביים גם תסכול, דחיית סיפוקים, אכזבה וקושי. רק כך, יפתח הילד שלנו כישורים ומיומנויות אשר יאפשרו לו להתמודד עם מגוון הסיטואציות שיפגוש בחייו.

"הדוגמה הכי טובה הממחישה זאת היא כשאנו חושבים על תינוק המתחיל ללכת. לא ניתן להתחיל ללכת בלי ליפול ולאבד את שיווי המשקל. רק כך מתנסה הילד, צובר ביטחון ובהמשך אף יאזור אומץ לרוץ ולקפוץ. אז בפעם הבאה שאתם מתכוונים לוותר לילד, או להגן על הילד במריבה עם אחיו הגדול, או מתקשרים למורה להתלונן על ציון נמוך שקיבל, תבינו שאתם לא עושים שירות טוב לילד שלכם. אז תתאפקו, תסתכלו מהצד ותנו לילד שלכם להתמודד ולפתח את כישורי החיים שלו".

מה הורים לא מבינים? "הדבר הבסיסי שהורים לא מבינים על הילד שלהם שמולם עומד אדם, רק יותר נמוך. כאשר אנו מנהלים מערכת יחסים עם אנשים בוגרים, ברור לנו כי הם יכולים להיות שונים מאיתנו ואנו מקבלים את השונות ונותנים לה מקום. לכל אחד מאיתנו תפיסות עולם, מחשבות, רגשות, אהבות וצרכים הייעודיים רק לו. אז למה כל כך קשה לנו לכבד את השונות הזאת כאשר מולנו עומד אדם בגובה מטר פלוס מינוס? נכון, הילד שלנו עדיין ילד, אבל הוא אדם בפני עצמו. הוא אינו שלוחה של ההורה וגם אינו כרטיס הביקור לטיב ההורות שלנו. הבנה בסיסית זו של שוויון בערך של הילד כאדם בפני עצמו, מאפשרת הורות מעצימה ומכבדת המפתחת את הילד שלנו לקראת חייו הבוגרים".

עצה שתעשה את החיים קלים יותר: "האתגר ההורי שלנו הוא לשנות את זווית הראייה האוטומטית שלנו. פעמים רבות אנו עסוקים ב'לתקן' את התנהלות הילד ולשפר את תפקודו. לעיתים קרובות אנו עושים זאת על ידי הערות וביקורת (למה אתה תמיד מאחר, למה צריך להזכיר לך, למה אתה לא עושה שיעורים וכו'). עלינו להתבונן בילד שלנו ולראות עולם ומלואו, להתמקד בחיובי ולראות פחות את מה שאין. נאמר לו כמה הוא משמעותי, אהוב, מעניין, מתחשב, מוכשר וכל אותה התנהגות שעושה אותו ליחיד ומיוחד עבורנו. באמצעות משפטי עידוד ליכולותיו, הילד שלנו יבין כמה הוא יכול ומסוגל, כמה אנחנו מאמינים בו וסומכים עליו. האווירה בבית תשתפר מיידית והחיכוכים יצטמצמו. זה לא פשוט, שפת העידוד היא שפה שצריך לתרגל עד שתהיה שגורה על הלשון, אבל התוצאה של יחסים טובים ומכבדים בינינו לבין הילד שלנו שווה את המאמץ".

עושים במקום הילדים

שירי בכר, מנחת הורים ומרצה:

הטעות הכי גדולה: "עושים במקום הילדים את מה שהילדים כבר יכולים לעשות לבד. לכל גיל יש את היכולות שלו, וצריך לאפשר ולעודד את הילדים שלנו לעצמאות לאורך כל הדרך. לאכול לבד, להתלבש, להתקלח, לסדר חדר, להכין שיעורים וגם להפעיל שיקול דעת, לקבל החלטות, לשאת באחריות ולהסתדר גם בלעדינו".

מה הורים לא מבינים? "שהילדים שלהם רוצים שהם יסמכו עליהם. נדמה לנו שהילדים שלנו מתנערים מאחריות כי אנחנו כל הזמן צריכים לומר להם מה לעשות, אבל הם לא באמת מתנגדים ללקיחת האחריות, הם מתנגדים לנו, כי אנחנו פוקדים עליהם. אף אחד לא אוהב שפוקדים עליו. הם ישתפו פעולה כשנשתף אותם, נתייעץ, נבקש את עזרתם ונסמוך עליהם באמת. כשניתן בהם אמון, הם אף פעם לא ירצו לאכזב אותנו".

עצה שתעשה את החיים קלים יותר: "תפסיקו לתת יותר מדי תשומת לב להתנהגויות שחשוב לכם לשנות. תשומת הלב שלכם הופכת את ההתנהגות לקבועה. אז תעירו בקצרה, תציבו גבול כשצריך אבל הכי חשוב שתעודדו על השיפור. העידוד הוא זה שעושה את השינוי".

(צילום: shutterstock)

נעלבים בשמם של הילדים

ליאת קרן, פסיכותרפיסטית לילדים ונוער ומטפלת משפחתית מוסמכת, מטפלת פרטנית ומנחת קבוצות לכישורים חברתיים:

הטעות הכי גדולה: "הטעויות הכי גדולות של הורים לרוב קורות כתוצאה מתגובה שיפוטית רגשית הנובעת מהחוויה האישית שלהם עצמם, המעוורת אותם מלראות את החוויה של הילד, שעשויה להיות שונה ב-180 מעלות מזו שלהם. ניסיונם של ההורים והיכולת שלהם לראות את התמונה הכללית היא חשובה ומבורכת. לרוב זה יאפשר להם ראייה רחבה יותר מזו של הילד ותתרום לו. הכוונה היא כשההורים מוטים בשל תגובה רגשית הנובעת מהחוויה האישית שלהם, דבר המצר מאוד את ראייתם. ההורים, שחושבים שהם פועלים לטובתו של הילד, לעיתים לא יכולים לראות אותה בבהירות מתוך המערבולת הרגשית שלהם ולכן מפספסים את התמונה הכללית ואת צרכיו. למשל כשהורים נעלבים מאוד 'בשמו של הילד' בעקבות משהו ששמעו שחברו אמר לו. הם לא מוכנים שיזמין אותו יותר לביתם ונוטרים לו טינה בעוד שבנם כבר דיבר על זה למחרת עם אותו חבר והם חזרו לשחק ביחד או הורים שמודאגים מכך שלילד אין חברים 'יש לו רק חבר אחד', בעוד הילד לא מעוניין בהרבה, יש לו חבר אמת וטוב לו".

מה הורים לא מבינים? "שהם ישות נפרדת עם רצונות ויכולות משל עצמם ועם עולם מושגים שונה מזה של ההורים. אני יודעת שזה נשמע ברור אבל בפועל ויכוחים רבים נובעים מחוסר הקבלה של הילד כאחר מההורה. פעמים רבות הורים מתייחסים להתנהגות הילד כפגיעה אישית, כחוסר התחשבות, זלזול ודחיה ויגידו משפטים כמו 'כמה פעמים אני צריך לקרוא לך לאמבטיה! נמאס לי! כל ערב אותו דבר! בשבילי אני עושה את זה? זה בשבילך! אז למה אני צריך לקרוא לך אלף פעם!". בעוד שאם היה שם עצמו לרגע בנעליו של הילד היה מבין שזה ממש לא אישי ושהסיבה שבגללה הוא לא מזנק מייד לאמבטיה המפנקת היא שהוא שקוע במשהו אחר הממלא את עולמו וקשה לו להפסיק (משחק, טלויזיה או מחשב) למעשה הוא כל כך שקוע עד שאת הקריאות הראשונות הוא מן הסתם אפילו לא שמע.

"אם מבינים זאת כל המשפט ישתנה. ראשית לא קוראים לו בצעקה. אם הילד שקוע בעשייה עדיף בהרבה לגשת אליו ולוודא שהוא מקשיב כשמדברים איתו. ניתן לבקש ממנו לעצור רגע את עיסוקו ולא לבטל אותו כחסר חשיבות אלא לתת לו מקום. 'אני רואה שאתה באמצע. באתי להגיד לך שהגיע הזמן להתרחץ. האמבטיה כבר מוכנה. אני סומך עליך שכש… יסתיים אתה תכנס לאמבטיה, כשהמים עוד חמים ונעימים'. כך הילד מרגיש שרואים אותו מכבדים את הצרכים שלו ובאינטרס שלו לשתף פעולה - עדיף בהרבה לקבל את הכרת ההורים על היותו אחראי ובו בזמן ליהנות מאמבטיה חמה".

עצה שתעשה את החיים קלים יותר: "התייחסו לכל ילד בהתאם לגילו וליכולתו הפיזית והקוגניטיבית. מה שמתאים לאחד בגיל מסויים לא בהכרח מתאים לאחר (גם אם הוא באותו גיל!)".

לא ממוקדים

נגה בירן, מנחת קבוצות הורים מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ובעלת קליניקה פרטית:

הטעות הכי גדולה: "הורים לא עוצרים לחשוב על ההורות שלהם. לגדל ילדים זה מורכב ודורש חשיבה. יותר קל לחנך ילדים כשיש לנו חזון וראייה אילו ילדים אנחנו רוצים לגדל, מה הערכים שחשובים לנו ומה המטרות שלנו בהורות. חשוב שהורים ישבו עם בן או בת הזוג ויחשבו יחד ויתאמו בינהם את החזון ההורי שלהם. כשיש מטרות יש דרך להשיגן והרבה יותר קל להחליט מה מתאים ומה לא מתאים, על מה לוותר ועל מה להתעקש בנחישות. כשההורים נחושים ובטוחים בדרכם המסר עובר לילדים ומעניק להם את תחושת הבטחון לה הם זקוקים".

מה הורים לא מבינים? "שמאחורי כל התנהגות של ילדיהם יש צורך. לילדים יש צרכים רגשיים שהם לא מודעים להם. דרך ההתנהגות שלהם אנו צריכים לנסות לפענח את הצורך שלהם ולהבין למה הם זקוקים. כדאי ללמוד להקשיב לא רק למה שילדים אומרים אלא ללמוד להבין מה הילד מנסה לומר לי בהתנהגות שלו. כשמסתכלים על ההורות באופן כזה מצליחים למלא את הצרכים הרגשיים של הילדים וכך לגדל ילדים מאוזנים ושמחים".

עצה שתעשה את החיים קלים יותר: "ידע זה כוח. ככל שתדעו יותר על התפתחות ילדים והשלבים השונים, ככל שתעמיקו בהורות שלכם ותקבלו כלים להתמודדות, כך תצליחו להיות הורים טובים יותר ולהתמודד עם האתגרים בהורות. ככל שתפתחו חשיבה יותר יצירתית כך תצליחו להתמודד עם השינויים והקשיים בגידול ילדים. השקעה בהורות שלכם היא השקעה הכי משתלמת ומתגמלת שיש. על ידי תרגול אפשר לשפר כל מיומנות. קשה לכם לשים גבולות ולהיות אסרטיביים? אפשר להתאמן ולשפר את המיומנויות הללו. לא יודעים איך לתקשר נכון עם הילדים ולהשיג שיתוף פעולה? אפשר להתאמן על מיומנויות תקשורת. כל תחום אפשר לשפר תוך אימון ותרגול".

חושבים שהם במלחמה עם הילדים

פניה זהר, מדריכת הורים ומשפחות, ומטפלת בוויסות חושי:

הטעות הכי גדולה: "הורים לא מבינים שאין להם מלחמה עם הילדים, משום שהם לא נגדם (הילדים). זה אולי נשמע מוזר אבל מי שלא עומד בגבולות זה בדרך כלל ההורה ולא הילד. ברוב המקרים ההורה מגיע לפתרון קונפליקטים עם הרבה מעורבות רגשית (מן הסתם) ולכן הוא מכניס את האגו ואת הכוחניות כפתרון. על ההורים להבין שהילד זקוק למורה דרך, לדוגמה אישית ולהכוונה, וכך יוכלו להצליח הרבה יותר בסמכותם. משום שזה יבוא במקום של למידה".

מה הורים לא מבינים? "ההורים לא מכירים את שלבי התפתחותם ומאפייני הגיל של הילדים (והיום, בעידן האינטרנט, יותר קל לדעת). ברגע שההורים מבינים 'אם מה יש להם עסק', יהיה להם יותר קל להגיב ולתת מענה באופן ענייני ואובייקטיבי. זה עוזר להם להבין למה הילד מגיב באופן שהוא מגיב ולתת פתרון טוב ומתאים יותר עבורו".

עצה שתעשה את החיים קלים יותר: "על ההורים לבחור את המלחמות שלהם עם הילדים. לא כל דבר הוא כאוטי ולא על כל דבר צריך לעובר בשתיקה. תקבעו את הקווים האדומים, הצהובים והירוקים שלכם וכך יהיה יותר קל לטפל בכל סוגיה. ברגע שההורים יישנו את התגובות שלהם, יהיה שינוי בהתנגותם של הילדים וזה הרגע שהמשפחה תעשה שינוי אמיתי".

כל הורה בטוח שהוא צודק

דניאל צור יועצת מומחית לענייני משפחה ומנחת הורים:

הטעות הכי גדולה: "הרבה הורים אשר לא מציגים שפה אחידה אל מול ילדיהם, שזוהי לפי דעתי הטעות הכי גדולה שניתן לעשות כזוג הורים. חילוקי דעות בין ההורים בקשר לחינוך ילדיהם הם טבעיים ונורמאליים. שני ההורים הם אנשים שונים מטבעם, כל הורה מגיע ממשפחה שונה, לעיתים מתרבות שונה ומנהגים שונים. ההורים אינם מוכרחים להסכים ביניהם בכל הנוגע לחינוך, לכל אחד מבני הזוג צריך להיות 'קול' בבית', ולצד הקול האישי צריך גם להיות קול הורי משותף. חשוב שכל צד יכבד את דעתו של האחר, גם אם איננה מקובלת עליו. כתוצאה מכך הילדים ילמדו לכבד את דעתם המשותפת של הוריהם".

מה הורים לא מבינים? "חילוקי דעות לא פתורים בין ההורים מאפשרים בפועל לילדים לחיות בדרך משלהם (אנרכיה) ולא בדרכם של ההורים. לעיתים מעוררים הילדים את ההורים לוויכוח וריב ובכך שולטים הילדים בסיטואציה בקלות. הם יוצרים מניפולציות ומנווטים בין שניהם בכדי להשיג את רצונם. אנחנו מלמדים אותם כהורים שכשאנחנו רבים הם יכולים לקבל הטבות מ'החוליה החלשה', ובכך הדרך פתוחה לאנרכיה.

"הטעות של הורים אינה בשוני שבדעות אלא בדרישה של כל אחד מבני הזוג שהשני ינהג לפי דעת הראשון. המיקוד הוא בחוסר כבוד להורה השני, בכך שאני סותר את עמדתו. במצב כזה שואל הילד את עצמו אם אבא לא מכבד את עמדת אמא למה אני צריך לכבד את עמדת אמא בנוגע לעניינים אחרים?"

עצה שתעשה את החיים קלים יותר: "ההורים צריכים לזכור שהם זוג ושותפים לחינוך ילדיהם ושהם צריכים לגבש דעה משותפת ולעמוד בה, ואף להציגה בפני ילדיהם, ולהבהיר לילדיהם לכבד את גבולות הזוגיות שלהם כהורים, ואת גבולות המשפחה. בעידן של היום אנחנו לא כמו הורינו ולא כמו ההורים של הורינו. אנחנו מגדלים את ילדינו בעולם דמוקרטי ושוויוני, וכבוד הדדי הוא הבסיס להורות טובה בתוך הזוגיות, לצד ההחלטות המשותפות, כל הורה צריך לטפח את הקשר שלו עם ילדיו".