"מגיל 9 הערצתי את שמעון פרס"

"איך לא תיעדת את זה, איך?" שאל אותי חבר כשיצאתי משם. הוזמנתי לביתו של כבוד הנשיא שמעון פרס כדי לדבר על השירים שירצה שאשיר במופע לכבודו. ישבנו יחד בסלון ביתו ושתינו כוס יין לבן. הוא דיבר ואני הקשבתי בשקיקה לאיש המרשים הזה, שהוא אולי בין האנשים היחידים שהתדמית שלו תואמת באופן מוחלט את אישיותו.

כשסיפר לי על הרגע בו פגש את אהובתו בפעם הראשונה בגיל 17, כאילו זה היה אתמול, עיניו ברקו וחייכו והוא זכר כל פרט ופרט בהתרגשות של נער בן 17. כשאיש בגילו, שעשה כל כך הרבה, מתמקד דווקא בזיכרונות האלו בחייו ומתרפק עליהם, התבהר לי יותר מתמיד שאהבה היא המהות. היא המנוע וגם המטרה. ואם אתם אוהבים ואוהבים אתכם בחזרה אז זכיתם בגדול.

קמתי אתמול בבוקר אחרי לילה של שינה מקוטעת של חודשיים אחרי לידה, עטופה בחיוכה האוהב של הקטנטונת, לתוך הידיעה ששמעון פרס נפטר והלב שלי התכווץ. נזכרתי בכל הפעמים שהיה לי הכבוד לפגוש אותו והתרגשתי מחדש. כשהייתי בת תשע וכולם התלבטו אם להעריץ את ירדנה או עופרה אני הערצתי את שמעון. שמרתי תמונה שלי איתו במסגרת על שולחן הכתיבה שלי. כשגדלתי היה לי הכבוד האדיר לשיר לכבודו במספר אירועים, לפטפט איתו על שיתופי פעולה מוסיקליים עם אומנים עיראקיים ואיראניים, ואפילו לכתוב לו תסריט קומי לסרטון אינטרנטי כשהיה בן 90 (כן, גם כשרון קומי היה לו בין כל שאר מעלותיו).

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

הצצה חטופה ברשתות החברתיות מגלה לי שכל הפיד שלי מלא בהספדים אישיים ביותר על האיש הגדול הזה. אחד שפגש אותו באירוע חברתי, אחת שלחצה לו את היד, אחד שהסכים עם דעותיו ואחר שהתנגד נחרצות. אנשים מכל הקשת הפוליטית, נשים וגברים, צעירים יותר ופחות, מספידים הספדים אישיים איש אחד.

בשבילי הוא תמיד היה ויהיה האזרח מספר אחד. כנראה בשביל כולנו. הוא היה הסבא שכולנו רצינו לבלות בחברתו, האבא שרצינו להחכים מחוכמתו, אבל יותר מכל הוא היה בן 93 שהעז לחלום כמו ילד. "אנשים שאין להם פנטזיה, לא עושים דברים פנטסטיים", אמר שמעון פרס באחד הראיונות. האיש הזה שידע גם תקופות פחות אוהדות בחייו, עמל כל חייו בשביל המדינה הזו ועבר הרבה משברים לאומיים ואישיים, הצליח לשמור על הילד שבו והעז לחלום בגדול.

כשהבת שלי הייתה בת ארבע היא חזרה הביתה מהגן ביום הזכרון ליצחק רבין ואמרה לי בגאווה: "היום ציירנו ציורים של שלום". התרגשתי ושאלתי: "את יודעת מה זה אומר 'שלום'?". היא הסתכלה בי בעיניים חכמות ואמרה: "בטח! זה אומר 'היי!".

ואני עוד נאחזת בשברירי האמונה שעוד יבוא שלום עלינו, כדי שלילדות שלי יהיה טוב וכולנו נחייה פה בהיי אמיתי. תקראו לי נאיבית, תקראו לי פנטזיונרית, הכי טוב שתקראו לי - אמא. ובשביל הילדות שלי שווה עוד להאמין. שווה עוד לקוות. ולכל המלעיזים, אני עונה במילותיו של שמעון פרס: "פסימיים ואופטימיים מסיימים באותו האופן, אז למה לא להיות אופטימיים?"

אנשים מספידים את שמעון פרס. צפו: