מעפרה לאוסלו: יחסי פרס והמתנחלים
מחתימת הבולים על המרכזייה בקריית ארבע, דרך האישור הטלפוני לעלות לעפרה ועד חתימת הסכמי אוסלו. "לא ניקח ממנו את זכויותיו, אבל גם אסור לשכוח את שגיאותיו", אמרו ראשי המתנחלים
עד כמה שזה יישמע מוזר ואולי אפילו מופרך, המתנחלים מבינים כיום עד כמה גדולה הייתה תרומתו של שמעון פרס למפעל ההתנחלויות. "אני זוכר ומוקיר את פרס הצעיר ולא את פרס המבוגר - אדריכל הסכמי אוסלו שעד היום פוגעים בנו. את מה שעשה קשה לשכוח לכאן ולכאן", מסביר יהודה עציון, מוותיקי המתנחלים וממקימי היישוב עפרה.
הרומן בין פרס למתנחלים החל עוד בתחילת שנות ה-70, אז כיהן כשר הדואר. בצעד שהפתיע את המתנחלים הגיע פרס לקריית ארבע כדי לחנוך מרכזייה טלפונית ראשונה מסוגה. "אני זוכר שהוא הגיע ואז אנחנו מבינים שהוא מעניק תקציבים למרכזייה שגבוהים פי 10 ממה שסוכם. היינו בהלם", מספר בני קצובר, מבכירי המתנחלים, שנכח באותה פתיחת מרכזייה. "זו הייתה עבורנו הבעת אמון אדירה שלא ציפינו לה", הוסיף.
ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1975, עולים היחסים בין הצדדים מדרגה נוספת. פרס, אז בתפקיד שר הביטחון, פוגש בקבוצת פועלים שמחליטה להקים יישוב יהודי בין ירושלים לעפולה. עם אותה קבוצה נמנו פנחס ולרשטיין, לימים ראש מועצת יש"ע, חנן פורת ז"ל ויהודה עציון. "זכינו במכרז לביצוע עבודות הגדר בבסיס חיל האוויר בבעל חצור. התחלנו בעבודות הגדר והיינו צריכים מדי יום לחזור לישון בירושלים. בדרך ראינו בסיס ירדני נטוש והחלטנו לנסות ולהתיישב בו (מיקומו של הבסיס הנטוש הוא מיקומה של עפרה כיום; אב"ק), אבל לא ידענו איך נעשה את זה", מספר עציון.
"החלטנו שנגיע למקום עם המשפחות שלנו ובמקביל שלחנו את חנן פורת ז"ל להיפגש עם פרס בלשכתו. הנחנו שהחיילים יגיעו לפנות אותנו תוך זמן קצר, לכן היה עלינו לפעול מהר", מוסיף עציון. "המשפחות הגיעו לבסיס הנטוש ובאמת תוך פחות משעה הגיעו למקום חיילי צה"ל, ואמרו לנו לפנות את המקום. אנחנו מורחים אותם ואומרים: 'יש לנו אישור משר הביטחון'. מפקד הגזרה שואל בהלם 'מה? אני לא קיבלתי שום אישור', ואז מפקד הכוח מחליט לקחת אותי ואת פנחס ולרשטיין למפקדה כדי להתקשר ללשכתו של פרס".
"אנחנו מגיעים כולנו במתח, המשפחות בשטח, וחנן פורת מרים את הטלפון ומתחנן לפרס שישאיר אותנו שם, שייתן משהו. פרס שותק, מהסס טיפה ואז לוקח את השפופרת ואומר שש מילים שבעזרתן קמה עפרה: 'אל תעזרו להם, אל תפריעו להם'. כך למעשה הוקמה עפרה. לא נשכח לפרס את זכויותיו, אבל גם לא את שגיאותיו".
כמה חודשים מאוחר יותר ראו המתנחלים כי טוב וגרעין אלון מורה, שניסה כמה פעמים להתיישב בשומרון, החליט לעלות מדרגה. "אני זוכר את תחנת הרכבת בסבסטיה מלאה באנשינו", מתאר בני קצובר, ממובילי גרעין אלון מורה. "באחד החדרים אנחנו נמצאים עם שמעון ואנחנו מבקשים: 'תן לנו להישאר בבקשה', והוא אומר 'לא, חייבים להתפנות מיד'. יוצא הרב לוינגר מהחדר וצועק להמונים שעלינו להתפנות. בתגובה הקהל מתחיל לזעוק לשמים ופותח בשירת 'עוצו עצה ותופר'".
"פרס שעומד לידי מחליף צבעים. הוא היה בלחץ שיפגעו בו ואני מרגיע אותו. ואז תוך דקות הוא מספר שיש לו משהו דחוף והוא מסתלק במסוקו מהמקום. זמן קצר לאחר מכן הוא יוצר איתנו קשר ומזמין אותנו להמשך הפגישה בלשכתו. אנחנו מגיעים, הוא מוציא פיסת נייר ואומר: 'קיבלתי מנדט לסגור איתכם הסכם פשרה - בואו נחתום'. וכך למעשה עלינו לבסיס צבאי בקדום, היכן שהיום נמצא היישוב קדומים".
בהמשך יחסי פרס והמתנחלים עברו טלטלה רצינית, ששיאה בחתימת הסכמי אוסלו, שאליהם התנגדו נחרצות בכירים בימין. אבל גם בנקודה זו יש מי שזוכר לפרס סיפור קטן ומשמעותי על פתיחת ציר לילדי היישוב דולב. "זה היה זמן קצר לאחר רצח רבין. כל הרוח בישראל הייתה נגד הציוניות הדתית בכלל ונגד המתנחלים בפרט", מספר פנחס ולרשטיין, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר.
"בעקבות הסכמי אוסלו הילדים ביישוב דולב, שלמדו בבית-אל, לא יכלו יותר לנסוע דרך רמאללה אז החלטנו לפתוח להם ציר עוקף. כולם התנגדו לציר, כולל אלוף הפיקוד שאסר על השימוש בו וסגר אותו. החלטתי לצום עד שנקבל הכרעה בעניין ואז פרס התעשת, אחרי שפניתי אליו, והסכים לפתוח את הציר בניגוד לכל הלך הרוח באותם ימים. את זה אני לא אשכח לו".
לפנייה לכתב/ת 
